סליחה, טעות שלי: הקולנוענים שהתחרטו על הסרטים שהם עצמם ביימו
יצירת סרט קולנוע היא עבודה כה סיזיפית, שזהו מעשה כמעט אובדני מצד במאי לבקר את יצירתו בפומבי, שלא לדבר על התנכרות מוחלטת אליה. ובכל זאת, לא מעט מהבמאים הגדולים בהיסטוריה מצאו את עצמם בדיוק בנקודה הזו - כשלא רצו דבר וחצי דבר עם הסרטים עבורם הקיזו דם, יזע ודמעות. רגע לפני יום הכיפורים, חזרנו לאותם יוצרים מלאי חרטה - מי חשב שהציבור התייחס אליו כ"רוצח תינוקות", ולאיזה סרט ביקש סטנלי קובריק לשרוף כל עותק קיים?
גם לאלו מאיתנו שלא מבינים לעומק את רזי תעשיית הקולנוע, ברורה העובדה שליצור סרט זה לא דבר של מה בכך. עליך לגבש תסריט/רעיון שקודם כל ימצא חן בעיניך (אמנים אינם בהכרח האנשים הכי קלים לרצות), לעבור בין אולפן לאולפן בתקווה שמישהו יתעניין בו, לדעת שמפיקים ובכירי אולפנים יתערבו בהחלטותיך האמנותיות, ולקחת בחשבון שהתוצר הסופי כלל לא ימצא חן בעיני הקהל הרחב.
אחרי שהקזת כל כך הרבה דם, יזע ודמעות - זה נשמע כמעט אובדני להתנכר או להתכחש ליצירה שהוצאת לעולם. אך אם כל כך הרבה רגש מעורב בעניין, זה גם לא נשמע כה מופרך. רגע לפני יום הכיפורים, חזרנו לכמה מקרים מפורסמים שכאלו בתולדות תעשיית הקולנוע, כאשר במאים נודעים התחרטו בפומבי על הסרטים עליהם הם חתומים - מאופרת החלל של דיוויד לינץ' ועד הזיכרונות המעורערים של סטיבן ספילברג מ"אינדיאנה ג'ונס".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
סטנלי קובריק, "פחד ותשוקה" (1952)
נתחיל באחד הבמאים הפרפקציוניסטיים ביותר שהוליווד אי פעם הכירה, זה שלא חסך שבטו מאף סרט שיצר. זהו סטנלי קובריק, האיש מאחורי יצירות על-זמניות כמו "2001: אודיסיאה בחלל" ו"ד"ר סטריינג'לאב", אך גם זה שברח כמו מאש מזכויות ההפצה לסרטו "ספרטקוס" ושהתעמת כל פעם מחדש עם כוכבי "עיניים עצומות לרווחה" - טום קרוז וניקול קידמן - גם ימים ספורים לפני מותו.
אך ישנו סרט אחד שהבמאי היהודי-אמריקאי תיעב בכל רמ"ח איבריו; האגדה מספרת אפילו שלימים שרף את העותק המקורי וחיפש אחר כל העותקים הנותרים כדי לעשות להם את אותו הדבר. זהו סרטו הראשון, "פחד ותשוקה" - דרמה אנטי-מלחמתית העוקבת אחר ארבעה חיילים מאחורי קווי האויב של מדינה אנונימית, באלגוריה ברורה למלחמת קוריאה, דאז בשיאה. רצונו של קובריק לעבור מקריירה כצלם עיתונות ויוצר אקספירמנטלי לבמאי הוליוודי פר אקסלנס לא היה כה פשוט - לשירות היוצר עמד צוות של 15 איש (כולל השחקנים); תקציב של 1,000 דולר בלבד אותו קושש מחבריו ומשפחתו (לצד 9,000 דולרים מדודו העשיר, בעל בית מרקחת בלוס אנג'לס); 5 שבועות צילום; ועבודת סאונד מצומצמת בכדי לחסוך בהוצאות.
למרות בכורה מוצלחת בפסטיבל ונציה וביקורות חיוביות, הסרט נכשל ליצור הד ציבורי נרחב - אך קובריק לא נרגע. "הוא תיעב את הסרט", שיתף בריאיון כוכב הסרט והבמאי פול מזורסקי ("אישה לא נשואה", "בוב וקרול וטד ואליס"). מזורסקי צדק. שנים אחרי ש"נעלמו" כל עותקי הסרט, ביקש פסטיבל טלורייד ב-1993 להקרין גרסה שנמצאה ועברה רסטורציה; הקולנוען הוותיק, מצידו, ניהל מלחמת חורמה בפסטיבל בכדי למנוע מצופים חדשים לראותו. "ניסוי קולנועי חובבני וחסר פשר", כינה את הסרט בהצהרה ששחרר לעיתונות באותם הימים.
סטיבן ספילברג, "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1984)
מקובריק נעבור אל ידידו ותלמידו, סטיבן ספילברג. לצד "אי.טי.","מלתעות" ו"פארק היורה", נדמה שיצירתו האהובה ביותר של הקולנוען האמריקאי היא סדרת סרטי "אינדיאנה ג'ונס". משנת 1981 ועל פני ארבעה סרטים נוספים מאז, הפך הארכיאולוג ההרפתקן והזעפן בגילומו של הריסון פורד לאחת מהדמויות הפופולריות בתולדות הקולנוע, כשדורות שלמים דמיינו את עצמם בנעליו - בורחים מסלע ענק או מכים קצינים נאצים.
אבל לא הכול היה כה מסעיר בהרפתקה הזו - לפחות בעיניו של ספילברג. סרט ההמשך ל"שודדי התיבה האבודה", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" מ-1984 (למעשה, פריקוול לסרט הראשון) - שהציבה את אינדי במסע בעקבות כת רצחנית בהודו - היה ללהיט ענק ברחבי העולם ולסרט הרווחי ביותר באותה השנה, אך באותה המידה גם כר פורה לסערות ציבוריות.
בנוסף לייצוגיו הבעייתים (על גבול הגזעניים) של התרבות והפולקלור ההודי - שספגו ביקורת גם אז - ביקשו ספילברג, ג'ורג לוקאס (יוצר "מלחמת הכוכבים", שאחראי באותה מידה כחברו על יצירת הדמות) וצמד התסריטאים ווילארד היוק וגלוריה כץ ("אמריקן גרפיטי") לקחת כיוון קודר ובוגר יותר מקודמו, שכלל (בין היתר) סצנה גרפית של קורבן אנושי והתעללות בילדים. התגובות הזועמות מהורים שהלכו עם ילדיהם לסרט לא איחרו לבוא.
יחד עם להיט קודר אחר מאותה השנה, "גרמלינס" של ג'ו דנטה, דחק ספילברג בעל כורחו בתעשייה ההוליוודית לשנות את שיטת הגבלת הגיל/דירוג הסרטים, שיצרה בתגובה מונח מחדש לסרטים שיכולים להתאים גם לקהל צעיר יחסית, אך עם קיבה חזקה יותר - PG-13. ליוצר הוותיק, כל הדרמה הזו הספיקה.
"לא הייתי מרוצה מ'אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור' בכלל", אמר ב-1989, כשקידם את הסרט הבא בסדרה, "זה היה קודר מדי, זוועתי מדי. אין ביצירה הזו שבריר אחד ממי שאני באמת". ככל שהזמן עבר, התרככה דעתו של הבמאי האהוב, ולו בשל סיבה אחת: מערכת היחסים שפיתח עם כוכבת הסרט, קייט קאפשו, שהפכה לאשתו השנייה. "הדבר הכי טוב שיצא לי מכך, הוא שפגשתי אותה", אמר לימים, "זו הסיבה למה הגורל שלי היה לעשות את 'המקדש הארור'".
דיוויד לינץ', "חולית" (1984)
הרבה לפני שהעולם עקב בדריכות אחר הרפתקאות טימותי שאלאמה וזנדאיה בכוכב אראקיס, נחשב אפוס המד"ב "חולית" של פרנק הרברט לאחד מהספרים הקשים ביותר לעיבוד קולנועי. אלו שכן הצליחו בכך, כמעט שילמו על כך בשפיותם.
כזה היה המקרה של האוטר חובב הסוריאליזם דיוויד לינץ' ("טווין פיקס", "מלהולנד דרייב"), שביים עיבוד נודע לשמצה לספר ב-1984. אחרי שהביוגרפיה הקולנועית שביים, "איש הפיל", הפכה אותו לשם דבר בהוליווד, לבמאי חובב הסיכונים הייתה האפשרות לעשות כל מה שירצה.
עם זאת, ואולי דווקא בגלל שאהב סיכונים, לינץ' ויתר על ההצעה הקלה יותר לביים את "מלחמת הכוכבים: שובו של הג'דיי", והסכים לעבד את הספר בן ה-412 עמודים - עמוס במלחמות סחר ואלגוריות לקולוניאליזם - למרות שלא קרא אפילו עמוד אחד ממנו. בעודו מגיש חמישה דראפטים שונים לתסריט, כשדמיין את הסרט כחוויה מדיטטבית של 3 שעות, המפיקים רצו ממנו משהו יותר "ניתן לעיכול".
במהרה הפכה ההפקה למסובכת ויקרה יותר ויותר - כשדרשה לא פחות מ-80 סטים שונים, צוות של 1,700 איש ויותר מ-20 אלף ניצבים. למרות שלימים פיתח הסרט אהדת קאלט, בזמן אמת הייתה התוצאה לכישלון כלכלי וביקורתי, ולאות קין מבחינת לינץ' על הקריירה שלו. "התחלתי להתמסחר ב-'חולית'", אמר לימים, "כנראה לא הייתי צריך לעשות את הסרט הזה, אבל ראיתי לנגד עיניי עשרות אפשרויות לעשות שלל דברים שאני אוהב. היה כל כך הרבה מרחב ליצור עולם שלם, אבל הבנתי מהמפיקים שהם רוצים דבר אחר, ולי לא היה את הזכות לקאט סופי – וכך זה קרה".
דיוויד פינצ'ר, "הנוסע השמיני 3" (1991)
מדיוויד אחד למשנהו, ומפרנצ'ייז מפורסם אחד בחלל החיצון לאחר. דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "הרשת החברתית") היה אז צעיר בן 29 וטכנאי פשוט (בין היתר ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" - צירוף מקרים?) ובמאי קליפים (למדונה, מייקל ג'קסון, בילי איידול ועוד) כשאולפני "פוקס המאה ה-20" בחרו בו כבמאי הסרט השלישי באחת מסדרות הקולנוע המצליחות ביותר בהיסטוריה - מותג המד"ב/אימה "הנוסע השמיני".
בעוד הבמאי הפרפקציוניסט ראה באפשרות הענקית מקפצה לקריירה (כפי שקרה עם שני הבמאים הקודמים בסדרה – רידלי סקוט וג'יימס קמרון) והזדמנות להביא רעיונות חדשים לקדמת הבמה, האולפנים רצו בעיקר לנצל את ה"טירון" שמצאו לעצמם. עם שלב "פרה-פרודקשן" (הכנה לצילומים) קצר במיוחד, תסריט לא אחיד, ולחץ מתמיד להוכיח את עצמו כיוצר עם עתיד - "הנוסע השמיני 3" כמעט שרף לחלוטין את פינצ'ר בתעשייה.
"זה היה נורא", אמר לימים, "זה היה הדבר הכי גרוע שאי פעם קרה לי". בהזדמנות אחרת, טען פינצ'ר כי "אף אחד לא שנא את זה יותר ממני, ואף אחד לא ישנא את זה יותר ממני". ואם פינצ'ר הוא השונא האולטימטיבי של "הנוסע השמיני 3", אז המעריץ המושבע הוא דווקא חברו - הבמאי-תסריטאי זוכה האוסקר כריסטופר נולאן ("אופנהיימר", "האודיסאה"), שטען כי "זהו סרט נהדר, ועבודתו של פינצ'ר עליו היא יוצאת מגדר הרגיל".
ג'ואל שומאכר, "באטמן ורובין" (1997)
אם בנולאן עסקינן, אז לסיפור הבא כנראה חב את פריצתו הגדולה לתודעה הציבורית - ולחשוב שהכול החל בצעצועים במקדונלד'ס. מה? נשוב להתחלה. אחרי ההצלחה המסחרית הענקית של טים ברטון ("ביטלג'וס") עם "באטמן" מ-1989, המשכו "באטמן חוזר" מ-1992 אמנם זכה לתשבוחות על הכיוון הקודר והאפל יותר שלקח, אך חטף מטח של ביקורת מהורים ומארגוני משפחה אמריקאים - שהיו משוכנעים שמדובר בעוד "הרפתקה לכל המשפחה", שצעצועיה מככבים בארוחת הילדים במקדונלד'ס, רק כדי לגלות על המסך הגדול יחסי סאדו-מאזו של גיבור העל המכונף עם קאטוומן (מישל פייפר) ואת הפינגווין (דני דה ויטו) מוריד לאדם את האף בנשיכה.
אולפני "האחים וורנר" הדאגנים הראו לברטון את הדלת החוצה, וגייסו במקומו במאי "מרצה" הרבה יותר - ג'ואל שומאכר ("נשיכות קטנות", "תא טלפון"). באטמן תחת ניהולו של שומאכר היה קאמפי, הומוריסטי וקודר הרבה פחות מחזונו של הבמאי הקודם, ואכן סרטו "באטמן לנצח" מ-1995 היה ללהיט ענק. ההמשך מ-1997, "באטמן ורובין" - בכיכובו של ג'ורג' קלוני הצעיר (אז כוכב "ER") - היה כבר לסיפור אחר.
"תראו, אני מתנצל", אמר שומאכר ב-2017, "אני רוצה להתנצל לכל מעריץ שהתאכזב מהסרט, כי אני חש שאני חייב להם את זה". התגובה הזו - שני עשורים לאחר צאת הסרט - ממחישה עד כמה היה "באטמן ורובין" כישלון ענק, מסחרי וביקורתי. עד ימינו אנו, נכלל הסרט שוב ושוב ברשימות "הסרטים הגרועים ביותר בהיסטוריה".
מגובה בהופעות מצד ארנולד שוורצנגר (כמיסטר פריז, חובב הפאנצ'ים על קרח) ואומה תורמן (פויזן אייבי) שמרגישות כאילו נשלפו מסרט מצויר, עלילה קלושה ואווירה פרודית שמבקשת מהצופה לקחת אותה ברצינות - סרטו של שומאכר היה לאכזבה כה גדולה עבור כל המעורבים בדבר, עד שדמותו של באטמן אוחסנה בבוידעם עד ל"באטמן מתחיל" ב-2005, אז שינה לחלוטין כריסטופר נולאן את תדמיתו של גיבור העל האהוב. "התייחסו אליי כאדם שפל", אמר שומאכר לימים על התגובה הציבורית לסרטו, "זה היה כאילו רצחתי תינוק".