העיבוד הבימתי של הקלאסיקה הזו מוכיח: דווקא עכשיו - מדובר בהצגת חובה
בתקופה שבה ישראל והעולם שוב עוסקים באיומים גרעיניים ובחשש מהסלמה אזורית, "ד"ר סטריינג'לאב", הסאטירה האלמותית של סטנלי קובריק, מרגישה רלוונטית מתמיד. העיבוד הבימתי של "הקאמרי" מצליח להפוך יצירת מופת קולנועית להצגה קצבית, מצחיקה ומעוררת מחשבה, גם אם לא כל השינויים מהמקור עובדים באותה מידה
יש יצירות שפשוט מסרבות להתיישן. יותר מ-60 שנה אחרי שיצא לאקרנים, "ד"ר סטריינג'לאב" (בו כיכב פיטר סלרס) עדיין מרגיש אקטואלי באופן כמעט מטריד. בתקופה שבה ישראל חיה תחת מציאות ביטחונית מתוחה, האיום הגרעיני מצד איראן שוב עולה לכותרות, והעולם כולו עסוק בשאלות של הרתעה, הסלמה ומאזן אימה, הסאטירה הקלאסית של סטנלי קובריק מקבלת משמעות חדשה. דווקא עכשיו, העיבוד הבימתי החדש מבית תיאטרון "הקאמרי" לסרט העוקב אחר גנרל אמריקאי תמהוני שנותן על דעת עצמו פקודה לצאת למתקפה גרעינית על ברית המועצות, מצליח להזכיר עד כמה הומור הוא לפעמים הדרך החדה ביותר לדבר על הפחדים הגדולים ביותר.
זו גם אחת ההצלחות הגדולות של ההפקה החדשה. במקום לנסות לשחזר אחד לאחד את הסרט האייקוני, הבמאי אילן רונן בוחר לבנות שפה תיאטרונית משלו. אם בסרט האבסורד נולד מכך שכל הדמויות מתייחסות ברצינות תהומית לסיטואציה בלתי נתפסת, הרי שעל הבמה ההומור נמצא בחזית. כמעט כל דמות נושאת איתה מנה גדושה של ציניות, קלילות וטירוף, והבחירה הזאת הופכת את ההצגה לנגישה, זורמת וקצבית הרבה יותר, גם עבור מי שמעולם לא צפה בסרט.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
מעל כל הקאסט המרים ניצב, איך לא, יניב ביטון, שמספק כאן תצוגת משחק מרשימה במיוחד. הוא מגלם מספר דמויות שונות, קופץ ביניהן במהירות ובטבעיות מעוררת השתאות, ולכל אחת מהן מעניק קול, קצב ואישיות משלה. המעברים החדים בין הדמויות היו יכולים בקלות להפוך לגימיק, אבל ביטון מצליח להפוך אותם דווקא לאחד ממוקדי הכוח של ההצגה. גם שאר האנסמבל מצוין, וכל אחד מהשחקנים תורם לקצב הגבוה ולהנאה המתמשכת.
אי אפשר לדבר על ההפקה מבלי להתעכב על התפאורה של ערן עצמון, שהיא לא פחות ממופלאה. זו אחת מאותן תפאורות שמצליחות שוב ושוב להפתיע את הקהל. היא יצירתית, מדויקת, מלאה בפתרונות בימתיים חכמים, ובעיקר מרגישה חלק בלתי נפרד מהסיפור, ולא רק רקע שמקיף אותו. שינויי הלוקיישנים זורמים בטבעיות, המעברים בין הסצנות כמעט בלתי מורגשים, וגם קטעי המעבר המוזיקליים משתלבים נהדר ומוסיפים לאווירה במקום לעכב את הקצב.
ובכל זאת, כמי שמכיר היטב את הסרט עליו מבוססת ההצגה, היו כמה החלטות שפחות עבדו עבורי. הדוגמה הבולטת ביותר היא דמותו של גנרל ג'ק ריפר, אותו מגלם יואב לוי. בסרט הוא מוצג בתחילה כמפקד קשוח, סמכותי ומעורר יראה, ורק בהדרגה מתגלה עד כמה הוא אדם אבוד ומעורר רחמים. הפער הזה הוא חלק גדול מהעוצמה של הדמות. בהצגה, לעומת זאת, הוא הופך לדמות מגוחכת כמעט מהרגע הראשון. זה אמנם משרת את הקו הקומי של ההפקה, אבל גם מצמצם את המורכבות שהפכה אותו לאחת הדמויות הזכורות בסרט.
גם כמה שינויים קטנים יותר העלו אצלי סימני שאלה. למשל, כשבסרט נשיא ברית המועצות שיכור במהלך שיחת הטלפון עם מקבילו האמריקאי, השכרות שלו הופכת את אחת הסיטואציות המסוכנות ביותר בעולם לרגע קומי בלתי נשכח, משום שהיא מדגישה את האבסורד שבכך שגורל האנושות תלוי באנשים כל כך אנושיים, עם כל החולשות שלהם. בהצגה הוחלפה השכרות בכך שהוא עצבני בגלל ויטמינים שלקח - שינוי שנדמה מיותר, משום שהוא דווקא מחליש את האירוניה המקורית של הסצנה.
כך, גם בסצנה שבה מזכירתו של הגנרל טרג'ידסון משוחחת עם קולונל גואריד. בסרט היא עונה לו ברוך ובאינטימיות, ורומזת בעדינות לקשר קרוב ביניהם, למרות שהיא בכלל בקשר עם טרג'ידסון. זהו רגע קטן שמוסיף עוד שכבה של הומור וציניות. בהצגה היא פשוט חסרת סבלנות וממהרת לנתק, והניואנס הקטן אך המשעשע הזה הולך לאיבוד.
השינוי המשמעותי ביותר בעיניי נוגע למייג'ור טי. ג'יי. "קינג" קונג. בסרט הוא ממשיך במשימתו משום שהוא אינו יודע שהפקודה להפצצת ברית המועצות בוטלה, והוא פועל מתוך אמונה מוחלטת בשרשרת הפיקוד ובתחושת שליחות צבאית, גם כשהעולם כולו מתקרב לסופו. בהצגה הוא דווקא מודע לכך שהמשימה בוטלה, אך מחליט להמשיך בכל זאת ואף מפעיל כוח נגד אחד מאנשי הצוות כדי להבטיח שהפצצה תוטל. זה שינוי שמסיט את הדמות ממי שפועל מתוך נאמנות עיוורת למערכת אל מי שבוחר במודע להמרות פקודה, מה שמשנה את משמעותה באופן שפחות עובד. גם העובדה שקונג זוכה כאן לפחות זמן במה מורגשת, במיוחד משום שבסרט מדובר באחת הדמויות הזכורות והאהובות ביותר.
ולמרות ההסתייגויות הנקודתיות הללו, ההפקה עצמה עובדת מצוין. "ד"ר סטריינג'לאב" של "הקאמרי" מצליחה לעשות את מה שעיבודים בימתיים רבים מתקשים לעשות: לשמור על רוח המקור, ובו בזמן ליצור חוויה שעומדת בזכות עצמה. היא מצחיקה, שנונה, מושקעת, מלאה ברעיונות בימתיים חכמים ובעיקר מצליחה להנגיש לקהל רחב יצירה שלא תמיד הייתה פשוטה לצפייה. בעולם שבו המציאות עצמה הולכת ונעשית אבסורדית יותר מיום ליום, נדמה שאין זמן מתאים יותר לפגוש מחדש את הסאטירה של קובריק - הפעם, מהשורה הראשונה בתיאטרון.
