כריסטופר נולאן יכול לעשות הכול – אפילו להחביא היטב את הפגמים של "האודיסאה"
צפייה חוזרת בסרטו החדש והמדובר של זוכה האוסקר חושפת סרט מבריק מאת אחד הבמאים הגדולים ביותר של זמננו, שמעביר את הקהל חוויה עוצמתית וסוחפת. אך דווקא יומרנותו של הבמאי הבריטי היא זו שגורמת לעומק הרגשי, שהפך אותו למי שהוא, להיעלם מעט בתוך הסערה המרשימה שברא בעצמו
כבר כמה שנים טובות שכותב שורות אלו הוא נולאניסט גאה, כלומר – כזה שהבמאי האהוב ביותר עליו, בלשון המעטה, הוא כריסטופר נולאן, שבימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע סרטו החדש ועטור השבחים "האודיסאה". התאהבתי ב"בין כוכבים" עוד לפני שעשה הצתה מאוחרת וחדר למיינסטרים ויצאתי מבולבל מ"התחלה" בידיעה שמערכת היחסים עם במאי כזה תדרוש צפייה חוזרת, כי משהו גדול יותר מסתתר בתוך המבוך שנולאן תווה בכל סרט שלו.
ברגע שנולאן יצר את סרט המופת "אופנהיימר" וזכה עליו בכל פרס אפשרי (כולל בשני אוסקרים), אי אפשר שלא היה להתפעל מהמוב הבא של הבמאי הגדול של זמננו (כן, אפשר להגיד זאת) – ונולאן נעתר לציפייה בכך שהחליט לעבד למסך הגדול את "האודיסאה" של הומרוס, יצירה אפית עצומה שידועה בכך שהיא "בלתי ניתנת לעיבוד". ובכן, נולאן לקח כאן הימור עצום – שהשתלם ברוב חלקיו – אבל בהחלט רחוק מלהיות מושלם כמו הקונצנזוס סביבו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הטיעון המרכזי שלי (שילווה בשלל ספוילרים!) הוא שניסיון התמרון של נולאן בבימוי ובכתיבת "האודיסאה" הוא יומרני, והפעם זה לאו דווקא נעשה באור הכי חיובי. אותה יומרנות של נולאן ליוותה אותו לאורך כל הקריירה שלו ורק חיזקה אותו כאוטר שיודע לספר סיפור כמו שאף אחד אחר לא יודע, כזה שיודע להביא סיפור אנושי שצולל עמוק לנבכי התודעה במעטפת של בלוקבסטר שידבר אל כולם. בסרטו החדש, לעומת זאת, בדיוק כמו אודיסאוס שמנסה לנווט את ספינתו בים של פוסידון מלא האתגרים, כך גם הבמאי מנווט בכישרון רב את "האודיסאה", אך נכנס למחוזות בהן הוא מתקשה להביא לידי ביטוי בו את ה"נולאניות" שכל כך מזוהה איתו, זו שמבדילה אותו משאר הבמאים.
את אותה "נולנאיות" ניתן לסכם בשאלה הנשאלת בכל סרט של הבמאי המוערך – "על מה הוא מדבר באמת?". אפשר לקחת לדוגמה שניים מהסרטים הבולטים ביותר של נולאן, "בין כוכבים" ו"אופנהיימר". הראשון הוא מסע אל החלל העמוק שכולל קפיצות לחורים שחורים שמחביא בתוכו משל מרגש על הקשר של אב לביתו; בעוד השני הוא ביוגרפיה היסטורית שמסתירה את הלבטים המוסריים של אדם שיצר את הנשק הקטלני ביותר בתולדות המין האנושי, אשר מכה חטא על גורלו. בשני הסרטים האלו ברור לנו מאוד מה מניע את הגיבורים שלנו וקל לנו יותר להבין את ההחלטות שהם עושים, גם אם הן שגויות – אבל על מה מדבר "האודיסאה"? מדוע אודיסאוס (בגילומו של מאט דיימון) עושה את המסע המתיש והמדמם בדרך חזרה לביתו? האם הוא עושה זאת כדי לחזור למשפחתו? להתאחד עם בנו שנעלם מן הזיכרון בשלהי המערכה השנייה ולא עובר שינוי משמעותי? האם בכלל הרצון הוא חומרי-אינטרסנטי להתנגד לרצונות האלים ולשלם בכל פעם מחיר כבד?
רק בסופו של הסרט, הצופים מבינים שהסיבה שהוא התקשה לחזור לביתו היא בעקבות התמודדות עם פוסט-טראומה שהוא לא ידע לתת לה שם ופנים. מדובר בתמה מרתקת שמשכללת את הביקורת של נולאן על האנושות, שרקמה עור וגידים עוד ב"דנקרק" והתפתחה משמעותית ב"אופנהיימר". אלא שכאן, הקישור בין המסע של הגיבור ובין חשיפתו של המניע בסוף הסרט רופף הרבה יותר. התוצאה היא סרט בעל שני מערכות ראשונות מרתקות ברובד החוויתי והטכני, אך הרתימה של הצופה בהזדהותו והבנת מניעיו הרגשיים של הגיבור אינה הרמטית – והדבר מורגש.
בנקודה זו נכון יהיה לציין שרק אחרי צפייה שנייה בסרט היה הרבה יותר ברור מה נולאן רצה באמת לספר. זו פרקטיקה ידועה בסרטיו, שכן קשה להבין את מלוא הכוונה בסרטיו מצפייה אחת בלבד. אלא שבקרה של "האודיסאה", הפער גדול יותר מסרטיו הקודמים, וסובל מאותה בעיה של "טנט" האנדרדוג, והיא שמרוב שהסיפור גדול ומורכב – האמירה הכוללת של הסרט הולכת לאיבוד (אם כי "האודיסאה" פחות מפותל מ"טנט", ופשוט אינו מלוטש דיו באמירתו). כתוצאה מכך, העומק התמתי-רגשי שכה מזוהה עם נולאן מתקשה למצוא מקום לביטוי בתוך העולם המרשים שבנה, והתוצאה היא סרט אפי וגדול שמוכיח שוב שגם חוויה גדולה מהחיים צריכה להכיל בתוכה מסר אנושי משויף ומדויק, מה שעבד לו הרבה יותר טוב בסרטיו הקודמים.
אם הבעיה התמטית נמצאת בתסריט, השאלה המעניינת היא איפה שאר האלמנטים הטכניים מצליחים לפצות עליה – ואיפה לא? מדובר בסרט שאורך כמעט 3 שעות, שמרגישה (לטובה) הרבה יותר ארוך. דיימון מוכיח את עצמו כשחקן המסוגל להוביל אפוס כזה בכישרון רב ובטבעיות מרשימה, כשהוא מככב לצידם של טום הולנד, אן האת'וויי, רוברט פטינסון ועוד רבים ומוכשרים אחרים. הליהוק של לופיטה ניונגו ואליוט פייג' שעוררו ביקורת ברחבי העולם אינה מציקה או מסיחה דעת ברובה, ודווקא נולאן עונה בצורה אלגנטית לביקורת הצפויה בכך שנתן לפייג׳ תפקיד קטן אך סמלי ויפהפה, המתייחס במידה מסוימת לעברו של השחקן הטרנסג'נדר.
הצוות הטכני של נולאן מורגש גם פה, מהפסקול המבריק של המלחין לודוויג גורנסון דרך הצילום המרשים של הויטה ואן הויטמה (שזכה להיות הצלם הראשון שמצלם סרט מלא בטכנולוגיית IMAX) ועד העורכת ג'ניפר ליים, שממשיכה בשיטת העריכה המרהיבה שלה הכוללת את העריכה המקבילה הידועה של נולאן בין סצנות והשימוש היעיל שלה בהחלפת זוויות מצלמה, שגורם לכל הדיאלוגים להרגיש הרבה יותר סוחפים ומהירים – וזה לא דבר של מה בכך בסרט כה לא קצר.
מלבד הבעיה המבנית, התסריט עצמו מציע צלילה של כמעט שלוש שעות אל מסעו של אודיסאוס הביתה, שנתקל בכל פעם בקושי גדול יותר מקודמו, בין אם מדובר בלחימה מול שכירי חרב עצומים, מכשפה אפלה או ציקלופ אימתני – והתוצאה היא סרט מסע חווייתי במיוחד, ואף מפחיד לכמה רגעים. וזו דווקא הייחודיות שנולאן הצליח לשמר: כמו שב"אופנהיימר" לא מעט אנשים יצאו חרדים לגורל העולם, גם כאן הוא מצליח להפחיד אותנו בכך שהוא הופך את איומי המפלצות והכשפים של "האודיסאה" לחוויה הישרדותית-ריאליסטית.
כעת, נראה שהגיע זמנו של הבמאי הבריטי לסקרן את הצופים באזורים שונים מאלו שהוא שחה בהם עד כה, שזה דבר משעשע לומר על מי שהתפרסם בזכות סרטי ז'אנרים, מטרילוגיית גיבורי העל של באטמן דרך המדע בדיוני של "התחלה" ו"בין כוכבים". האם הז'אנר הבא שלו יהיה אימה? נצטרך להמתין כדי לגלות.
כשאתה מביים יצירה כל כך אפית כמו "האודיסאה", הפגמים שלה נסלחים (ייתכן שגם בעיניי האקדמיה לקולנוע, אבל נראה מה הזמן יגיד), אם כי עדיין חשוב לשים אליהם לב, במיוחד אם אתה כריסטופר נולאן. כמי שהגיע לגדולתו בעיקר בזכות הדנ"א הקולנועי המדויק והייחודי שלו, כאן התוצאה הזו פחות הורגשה – וזה אומר כל מה שצריך לומר על הסרט עצמו.
