הסרט הזה הוא לא רק אחת מהיצירות הגדולות של זמננו, אלא יצירת מופת על זמנית
לאחר ציפייה ארוכה, האפוס הענק של זוכה האוסקר כריסטופר נולאן ("אופנהיימר", "התחלה"), "האודיסאה" - עיבוד ליצירה המיתולוגית של הומרוס - סוף-סוף כאן. מעבר למאבק בצבאות גדולים ומפלצות רבות, הסרט הוא לא רק יצירתו השלמה ביותר של הקולנוען הבריטי, אלא גם סיפור על המחיר שהמלחמה גובה מהאדם, עד שזה כבר אינו מזהה את עצמו
מעטים היוצרים שמסוגלים לקחת טקסט בן כמעט 3000 שנה, להישאר נאמנים לרוחו ובו בזמן לגרום לו להרגיש כאילו נכתב על העולם בו אנחנו חיים כיום. הקולנוען זוכה האוסקר כריסטופר נולאן מצליח לעשות בדיוק את זה ב"האודיסאה" - הישג קולנועי עצום, שהוא בעיניי גם הסרט השלם ביותר שיצר עד היום.
אחרי "ממנטו", "האביר האפל", "התחלה", "בין כוכבים" ו"אופנהיימר", נדמה שנולאן הגיע סוף סוף לסיפור שהיה אמור לביים כל חייו, והרכיב במלאכת מחשבת את אחד הסרטים הכי גדולים, הכי חכמים והכי מושלמים שראיתי. זהו סרט ענק במובן הכי נדיר של המילה. לא רק בגלל התקציב, הלוקיישנים, הצילום בפילם וב-IMAX או ממדי ההפקה, אלא משום שכל מרכיב בו עובד בהרמוניה מושלמת. מדובר ביצירת מופת בת זמננו ובמקביל על זמנית, כזו שבעיניי עוד ילמדו בבתי ספר, ובוודאי גם בבתי ספר לקולנוע, וידברו עליה עוד במשך שנים.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
האפוס של הומרוס הוא אחד הסיפורים המכוננים ביותר בתרבות המערבית. אודיסאוס, מלך איתקה, יוצא למלחמת טרויה ומשאיר מאחור את אשתו פנלופה ואת בנו טלמאכוס. הוא מנהיג את אנשיו בניצחונות צבאיים, מתמרן אותם, משקר, מקריב חיי אדם ומקבל החלטות מוסריות קשות בשם המלחמה. בזמן שהוא נעדר, ארמונו מתמלא במחזרים המבקשים לשאת את פנלופה ולרשת את כס המלכות. הסיפור הזה סופר אינספור פעמים לאורך ההיסטוריה, אבל נולאן אינו מסתפק בעוד עיבוד קולנועי מפואר. כמו בכל יצירותיו, הוא ניגש אליו כאוטר אמיתי. הוא אינו רק מביים את הומרוס, אלא מפרש אותו מחדש.
הדבר המבריק ביותר הוא שהוא כמעט ואינו משנה את המבנה של המקור. בדיוק כמו האפוס, גם הסרט בנוי כזיכרון מתמשך, בקומפוזיציה לירית וכשיר אפי בעל מוטיבים חוזרים. במהרה, הופך המשפט "אדם אחד, מחשבה אחת, מסע אחד" למעין פזמון שמלווה את היצירה מתחילתה ועד סופה ומעניק לה קצב כמעט מוזיקלי.
אבל המבנה הוא רק השכבה הראשונה. ההישג הגדול באמת הוא הדרך שבה הקולנוען מצליח להפוך אגדה מיתולוגית למציאות אנושית לחלוטין. יש כאן ציקלופ, סירנות, ענקים והתערבות של האלים, אבל אף אחד מהם אינו מרגיש כמו פנטזיה שמנותקת מהמציאות. להפך. הכול מרגיש מוחשי, מלוכלך וכואב. נולאן אינו מנסה להסביר את המיתולוגיה וגם אינו מבטל אותה. הוא פשוט מצלם אותה כאילו הייתה חלק טבעי מהעולם, ובכך היא הופכת לאמינה הרבה יותר מכל ניסיון ריאליסטי שהיה יכול לעשות.
עם זאת, מתחת לכל שכבות ההרפתקה מסתתר סרט אחר לגמרי. "האודיסאה" גרסת נולאן איננו סרט על מפלצות, אלא סרט על פוסט טראומה. כבר בתחילתו, כשהלוחמים מסתתרים ימים ארוכים בתוך הסוס הטרויאני, נולאן מכריח אותנו להישאר איתם בתוך המחנק, הזוהמה, הפחד והריח של גברים שממתינים לרגע שבו ייפתחו שערי העיר. כשהרגע הזה מגיע, אין כאן תהילת קרב. יש טבח. כיבוש אכזרי, מדויק וחסר רחמים של עיר שלמה. גברים, נשים וילדים נטבחים בשם הניצחון, ומאותו רגע אודיסאוס כבר אינו אותו אדם. כל המסע שבא אחר כך נדמה כניסיון נואש לחזור הביתה, אבל עוד יותר מזה, כניסיון לחזור אל עצמו.
זוכה האוסקר מאט דיימון מעניק כאן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו. אודיסאוס כזה עוד לא ראיתי, וראיתי כבר לא מעט. הוא איננו גיבור מיתי מושלם אלא אדם הלום קרב. ככל שהמסע מתקדם, הוא הולך ומתפורר מבפנים. רגשות האשם, החרטה והאכזבה מעצמו מלווים אותו בכל תחנה. ככל שהסרט מתקדם, ברור יותר ויותר שהאויב הגדול ביותר שלו איננן המפלצות, אלא הזיכרונות. נולאן הופך את אודיסאוס לדמות שממשיכה להילחם גם הרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה.
במקביל, הסרט בוחר לפתוח דווקא בטלמאכוס, בגילומו המצוין של כוכב סרטי "ספיידרמן" טום הולנד. בכל ערב הוא רואה כיצד אולם המשתה בארמון מתמלא בעשרות מחזרים המחכים שפנלופה, בגילומה המהפנט של זוכת האסקר אן האת'וויי, תסיים לארוג ותבחר באחד מהם כבעלה החדש. הוא רוצה להיות לוחם כמו אביו ומתאמן אצל אומאוס העיוור, שאותו מגלם ג'ון לגוויזאמו ("התפריט", סרטי "עידן הקרח") בתפקיד נהדר, אך מבין במהרה שהוא אינו ניחן באותו הכוח של אודיסאוס. מולו ניצב אנטינוס, בגילומו הכריזמטי של רוברט פטינסון ("הבאטמן", "הדרמה"), וגם הוא מבין שהמאבק על איתקה לא יוכרע רק בכוח אלא בעיקר בשכל.
בכך נולאן חוזר שוב לאחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים אותו לאורך כל הקריירה שלו: כוחו הגדול ביותר של אדם אינו בשרירים, אלא ביכולת שלו לספר סיפור. אודיסאוס הוא לא רק הלוחם הגדול ביותר, אלא גם מספר הסיפורים הגדול ביותר. הוא מניפולטור, אסטרטג ומנהיג שמוכן להיכנס כמעט לכל פרדוקס מוסרי כדי להציל את אנשיו, גם אם בדרך הוא מאבד עוד ועוד חלקים מנפשו.
גם ברמה הקולנועית, מדובר בהישג יוצא דופן. נולאן צילם את הסרט כולו בפילם IMAX, הישג שמבוצע בקנה מידה שכזה לראשונה בהיסטוריית הקולנוע, אבל הפורמט לעולם לא הופך לגימיק. הוא מעניק תחושה פיזית של ים אינסופי, של צוקים אדירים ושל אדם קטן שעומד מול עולם עצום ומול האשמה שהוא נושא; גם האפקטים אינם משתלטים על החוויה. הציקלופ הוא אולי היצור הקולנועי המרשים והמפחיד ביותר שראיתי בשנים האחרונות, דווקא משום שהוא מרגיש אמיתי. הוא תוצר של עולם שיש בו חומר, משקל ומרקם, ולא של מחשב שמנסה להרשים אותנו.
אלו הסיבות בעיניי "האודיסאה" לא באמת עוסקת בדרך הביתה. זהו סרט על המחיר שהמלחמה גובה מהאדם, עד שזה כבר אינו מזהה את עצמו; האכזריות שאנשים מסוגלים להפעיל זה כלפי זה; ההבנה שאין ניצחונות נקיים, מפני שכל ניצחון נבנה על אובדן של מישהו אחר. אודיסאוס של נולאן יוצא למלחמה כשהוא מאמין בתהילה, וחוזר ממנה כשהוא מאמין באהבה. מעט מאוד סרטים מצליחים לקחת מיתוס בן אלפי שנים ולהפוך אותו לרלוונטי יותר מרוב הסרטים שנכתבים היום. כריסטופר נולאן לא רק עיבד את "האודיסיאה" - הוא הזכיר לנו למה הסיפור הזה שרד כמעט שלושת אלפים שנה, וכנראה ישרוד לפחות עוד שלושת אלפים שנים נוספות.
