בינה מלאכותית, סכנה מציאותית: הסרטים שמזכירים לנו מה באמת עומד מאחורי ה-AI
בלתי אפשרי להתחמק מטכנולוגיית ה-AI בימינו, ועוד יותר קשה שלא לנקוט בעמדה כלפיה - אך האם אנחנו באמת מבינים את השלכותיה עלינו ועל ילדינו? רגע לפני שלירון ויצמן יוצאת לחקור את השפעות הבינה המלאכותית על ילדי ישראל בדוקו החדש "ילדי ה-AI" (שישודר ברביעי הבא ברשת 13), חזרנו לכמה מהסרטים שגרמו לנו לחשוב שוב ושוב על מערכת היחסים המורכבת שלנו עם הטכנולוגיה הפופולרית
נדמה שבשנים האחרונות, לדבר על AI (בינה מלאכותית) והשלכותיה הפך יותר נפוץ מהשימוש עצמו בטכנולוגיה הנוצצת. לכל אחד דעה משלו אם לחבק לחיקינו או לא את העולם הדיגיטלי שנפרש מולנו, בזמן שהטכנולוגיה עצמה הולכת ונעשית זמינה יותר ויותר לכל אדם, ללא מפריע וללא רגולציה של ממש.
כך, לצד כלים שמסייעים לנו להתנסח באופן מדויק יותר, לבדוק ביקורות על מסעדה קרובה או אפילו ליצור ג'ינגל קליט, הופכת הבינה המלאכותית את הזיוף ("דיפ-פייק"), הקיטוב הפוליטי וה"פייק ניוז" לנפוצים הרבה יותר. האם סימני האזהרה היו שם כל הזמן, או שהתעוררנו רק כעת - וכיצד ראוי לפעול? רגע לפני שלירון ויצמן מגיעה לבחון את השפעת הטכנולוגיה הנסתרת על עולמם של ילדינו בדוקו החדש "ילדי ה-AI" (שישודר ברביעי הבא - 26 באוגוסט - ברשת 13), חזרנו לכמה מהסרטים שגרמו לנו לחשוב שוב על מערכת היחסים המורכבת שלנו עם הטכנולוגיה הפופולרית.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"היא" (2013)
לפני עשור - בראשית ימי הרשתות החברתיות והרבה לפני שהבינה המלאכותית הייתה כה זמינה כפי שהיא כיום - סרטו של ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ'") אודות גבר בודד (חואקין פיניקס) המפתח רומן עם עוזרת וירטואלית נוסח "סירי" (בקולה של סקרלט ג'והנסון) היה נדמה כעתיד אפשרי, אך מוגזם. אחרי הכול, למה שנידרדר לסיטואציה כה קודרת?
13 שנים מאוחר יותר, ומתברר כי חזונו של ג'ונז כבר כאן. אפליקציות ושירותים המציעים "בני זוג מלאכותיים" זמינות מזמן במכשיר הטלפון הנייד הפרטי שלכם, והשאלה "האם זאת בגידה אם ברשותי 'חבר/ה דיגיטלי/ת?" אינה כה הזויה כפי שהייתה נדמית לפני מספר שנים. "היא" מתאר בעדינות ובכאב את מגפת הבדידות בעידן הדיגיטלי, וכיצד התקדמות הטכנולוגיה רק מקצינה את המצב הקיים.
"2001: אודיסיאה בחלל" (1968)
נחזור אחורה במנהרת הזמן אי שם ל-1968, אז 2001 - בימינו, תקופה מלפני 25 שנה - הייתה לעתיד ריקני אי שם בחלל החיצון. למרות שכולנו עדיין עמוק בכדור הארץ, סרטו המונומנטלי של סטנלי קובריק, המבוסס על ספרו של ארתור סי. קלארק - "2001: אודיסיאה בחלל" - מציאותי באופן מכאיב באופן בו הוא מייצג טכנולוגיה.
בעוד סרטו של במאי "הניצוץ" ו"עיניים עצומות לרווחה" הימם צופים דאז עם הנרטיב הלא-ליניארי שלו והוויזואליה הפסיכדלית והרודפת, ב-2026 הופך האנטגוניסט של הסרט - או יותר נכון, היעדרותו ביצירה - למבט במציאות העכשווית. כן, זה נכון - במשך 139 הדקות שלו, אחד הסרטים הטובים והמוערכים בהיסטוריה מתנהל ללא נבל ספציפי, עד שלפתע הופכת הבינה המלאכותית שעומדת לשירות האסטרונאוטים - HAL 9000 - לסיבה העיקרית לסופם הטראגי של גיבורינו בספינת החלל.
"פתח את דלתות החללית, HAL"; "אני חושש שאני לא יכול לתת לך לעשות את זה, פרנק" - הדיאלוג הנודע הזה הופך למצמרר לא רק בשל האופן המונוטוני בו אומרת אותו הבינה המלאכותית, אלא בשל הסיטואציה שהוא מציג לנו: "הגולם קם על יצרו", והכלי החביב שהיה לנו לעזר בכל עד לפני רגע, אחראי כעת על גורלנו. תחינתה של המכונה מגיבורינו להתייחס אליו כאדם וכשווה מותירה את השאלה שמלווה אותנו כבר עשרות שנים על כנה: האם הרובוטים והבינה המלאכותית כאן כמשרתינו, או שווים לנו? האם המוסר האנושי תקף גם להם, ומה יקרה אם לא נעניק להם אותו?
"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (2021)
נעבור למשהו קליל הרבה יותר, אך לא פחות כן ביחסו למערכת היחסים שלנו עם הטכנולוגיה העכשווית. סרטו המונפש של מייק ריאנדה ("גרוויטי פולס") מ-2021 - בהפקת הצמד החזק בהוליווד, פיל לורד וכריסטופר מילר (סרטי "רחוב ג'אמפ", "פרויקט הייל מרי") - הפך ללהיט גדול עם צאתו (ואף היה מועמד לפרס האוסקר), והנגיש לקהל הצעיר באופן חכם, מצחיק ומרגש את ההתמודדות השונה של הדורות עם הבינה המלאכותית.
הנערה קייטי (אבי ג'ייקובסון, "ברוד סיטי") היא קולנוענית חובבת ומי שמחוברת למה ש"הולך" בעולם שבחוץ; אביה ריק (דני מקברייד, "פיינאפל אקספרס") הוא בדיוק ההפך - טכנופוב, נרגן ואובססיבי אל הטבע שבחוץ. כשהשניים ושאר המשפחה יוצאים לטיול אל עבר הקולג' של קייטי בקליפורניה, אפוקליפסה של ממש מתחוללת בחוץ, כשמהפכת המכונות פורצת; בראשה עוזרת דיגיטלית מגלומנית ושמה PAL (זוכת האוסקר אוליביה קולמן).
יחדיו, לומדת המשפחה (והצופים שבבית) על הצורך באיזון בעידן הטכנולוגי - לדעת לקבל את ההווה החדשני ועדיין לשמור על ספקות וניתוק יחסי ממנו כשצריך.
"בלייד ראנר" (1982)
עוד סרט שמטשטש את הקו בין בני האנוש ומכונות, ומראה שהוא אינו כה ברור כפי שאנו נוטים לחשוב. קלאסיקת מד"ב זו של רידלי סקוט ("גלדיאטור", "הנוסע השמיני", "בלאק הוק דאון") - המבוססת על ספרו של פיליפ ק. דיק, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" - קופצת לעתיד הדיסטופי והרחוק (2019, דאז רחוק למדי), בו "רפליקנטים", בינה מלאכותית המופיעה כאדם לכל דבר ועניין, מתהלכת בינינו ומשרתת תאגיד ענק במחנות עבודה בחלל.
ריק דקארד (האריסון פורד באחד מתפקידיו הנודעים ביותר) הוא שוטר לשעבר שנקרא לאתר ולחסל את אותם רפליקנטים שמורדים בתפקידם המוכתב מראש ובורחים לכדור הארץ. לאורך כל הסרט ניצבת השאלה "מה מבדיל בין רפליקנט לאדם, אם אלו מתנהגים ונראים בדיוק כמונו - והאם דקארד עצמו הוא רפליקנט?". אלו שאלות שלמזלנו לא מקבלות מענה בסרט - וגם לא בסרט ההמשך המצוין שלו מ-2017, "בלייד ראנר 2049" - ומותירות את השאלה בפתחנו: האם פיתחנו את טכנולוגיית הבינה כדי שנוכל לשלוט בישויות אינטליגנטיות כמונו, כפי שבנו שלטו אחרים לאורך השנים? ככל שהזמן עובר, הופכת השאלה לאקוטית יותר ויותר.
"אינטליגנציה מלאכותית" (2001)
נסיים עם סרט שמסגיר את נושאו המרכזי כבר בשמו. יצירת מד"ב זו הייתה מעין "טובה" של הקולנוען סטיבן ספילברג למורו הרוחני וידידו סטנלי קובריק, כשפיתח לסרט את רעיונו הראשוני של הבמאי המנוח - אותו ביקש להביא למסך הגדול כבר מראשית שנות ה-70 - מעט אחרי מותו בגיל 70.
התוצאה אמנם נתפסה ברבות השנים כיצירה לא החלטית - שרחוקה מפסגות היצירה של שני הקולנוענים - אך כיום היא הגיעה סוף-סוף למעמד המגיע לה כיצירה חכמה ומרגשת, כזו שמסתכלת ישירות לטרגדיה שטמונה בבסיס הבינה המלאכותית. ספילברג מביא את סיפורו של ילד רובוטי (היילי ג'ואל אוסמנט, "החוש השישי") - מעין פינוקיו מהעתיד - שתוכנת לאהוב וחולם להיות ילד אמיתי, כדי שיוכל לזכות באהבתה של אימו האנושית. לצערו, הוא נצחי - ושורד הרבה אחרי כל מי שאהב.
זוהי יצירה נוספת שמתבוננת בעתיד שאנו מותירים אחרינו - מכונות שיצרנו בצלמנו בשביל צרכינו הפרטיים (ואולי אף אנוכיים), מבלי להבין לעומק את ההשלכות המוסריות של כל התפתחות טכנולוגית שכזו. סרט שרק משתבח עם השנים.