בסרט החייזרים החדש שלו, ספילברג מוכיח שיש לו לב ענק גם רגע לפני גיל 80
הבמאי האגדי חוזר ב"התגלית" לעולם המדע הבדיוני והחייזרים, עם כוכבי ענק כמו אמילי בלאנט וג'וש או'קונר, שדמויותיהם נשאבות לאירוע שגדול מהם בהרבה. אבל כמו תמיד אצל זוכה האוסקר הוותיק, החייזרים הם לא העיקר, אלא הדרך שלו לדבר על כל הנושאים הכי רגישים של המין האנושי. ואולי התגלית האמיתית בסרט היא דווקא ספילברג עצמו: הוא לא מנסה להתחפש לצעיר, עדיין לא מוכן לוותר על הספקטקל – ובעיקר ממשיך להאמין בקולנוע גדול, רגשי ומלא אור
לא ברור עד לרגע זה איך סטיבן ספילברג, אחרי יותר מ-50 שנות קולנוע, עדיין יודע לגרום ל"אור המוזר בשמיים" להיראות כמו הדבר הכי מרגש בעולם. לא מגוחך, לא נוסטלגי בכוח, לא עוד סרט חייזרים של אוטר מגלומן עם תקציב לא מוגבלת, אלא פשוט יצירה עם המון לב. "התגלית", סרטו החדש של זוכה האוסקר, הוא בדיוק מסוג הסרטים שמזכירים מדוע במאים גדולים באמת לא חוזרים על עצמם, אלא פשוט ממשיכים לשאול את אותן שאלות, אבל מגיל אחר, מעולם אחר, מתוך מקום אחר ומנקודת מבט אחרת.
עלילת הסרט עוקבת אחר מאבק על חשיפת גילוי מסעיר הקשור לקיומן של תופעות בלתי מוסברות, כאלה שמערבות ממשלות, עדויות, הסתרות, פחד ציבורי והוכחות לקיום קשר אנושי עם חיים מחוץ לכדור הארץ. במרכז הסרט עומדים דמותם של המועמדת לאוסקר אמילי בלאנט (צמד סרטי "השטן לובשת פראדה", "אופנהיימר"), חזאית פופולרית בערוץ חדשות מקומי, ושל עובד של חברת אבטחת דאטה גדולה (זוכה האמי ג'וש או'קונור, "מתחרים", "הכתר"), שנשאבים לתוך אירוע גדול מהם בהרבה, כזה שמתחיל כמו תעלומה רפואית לא ברורה ומתפתח בהדרגה למשהו רגשי, כמעט רוחני. לצידם פועלות דמויות נוספות מתוך המערכת ומחוצה לה: ראש חברת אבטחת המידע (זוכה האוסקר קולין פירת'), שנחוש להמשיך להסתיר את התגלית המרעישה לפני שתגיע לציבור מבלי לבחול באמצעים כדי להצליח, בכיר נוסף בחברה שערק לצד השני (המועמד לאוסקר קולמן דומינגו, "אופוריה", "מייקל") ועוד אנשים שמנסים להבין אם מה שהם רואים הוא איום, נס, שקר או אולי פשוט אמת שהאנושות עדיין לא יודעת כיצד להכיל.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אבל כמו תמיד אצל הבמאי האגדי, החייזרים הם לא באמת העניין, או לפחות לא רק הם. מאז "מפגשים מהסוג השלישי" דרך "אי.טי.: חבר מכוכב אחר" ועד "מלחמת העולמות", ספילברג השתמש במפגש עם הלא-נודע כדי לדבר על בני אדם: על בדידות, משפחה, פחד, אמונה, ילדות, יחסים עם הממשל, טראומה, והצורך הכמעט מביך שלנו להאמין שיש משהו גדול יותר מהחיים הקטנים שלנו. ב"התגלית", הבמאי הוותיק חוזר לשמיים, אבל לא מהמקום הילדי-קסום של שנות ה-70 וה-80, אלא מעולם עייף יותר, חשדן יותר, רווי מסכים, הדלפות, תיאוריות קונספירציה וחוסר אמון מוחלט בכל מערכת שאמורה להגיד לנו את האמת – וזה מה שהופך את הסרט למעניין כל כך. ייתכן שבמאי צעיר יותר ומנוסה פחות היה הופך את החומר הזה למותחן פרנואידי, קודר וציני, אך ספילברג, גם כשהוא נוגע בפחדים עכשוויים מאוד, עדיין לא מוכן לוותר על הספקטקל. יש בסרט מתח, מרדף אחר אמת ורגעים של אימה, אבל מתחת לכל זה פועם לב מאוד ספילברגי: הרצון להסתכל על משהו בלתי מוסבר, לנסות להבין אותו, ולא מיד למחוץ אותו תחת אירוניה.
גם מאחורי הקלעים של הסרט יש משהו שמחזק את התחושה שזה לא פרויקט שנעשה על אוטומט. לפי הסיפורים מההפקה, ספילברג גייס שוב את דיויד קפ, שותפו מ"פארק היורה" ו"מלחמת העולמות", ועבר איתו תהליך כתיבה מפרך במיוחד, עם יותר מ-42 טיוטות תסריט. זה נשמע כמעט כמו בדיחה על פרפקציוניזם הוליוודי, אבל בסרט עצמו מרגישים את ההתעקשות הזו לשלמות: "התגלית" לא ממהר לספק את הסחורה, אלא בונה לאט ובעקביות את המתח בין עובדה ואמונה, בין עדות וחוויה, בין מה שניתן להוכיח ובין מה שאי אפשר להפסיק להרגיש.
בלאנט, כהרגלה, מצוינת גם כאן. התפקיד שלה דורש ממנה לא מעט: להוות עוגן רגשי, להיות אדם רציונלי שנזרק לתוך מצב בלתי אפשרי וגם כלי דרכו הסרט מבטא את המוזרות הפיזית כמעט של המפגש עם הלא-נודע. אחת הסצנות המדוברות בסרט, שבה היא מעבירה מעין מסר בקולות ובצלילים לא אנושיים, הייתה יכולה בקלות להפוך לגימיק מגוחך, אבל בלאנט מחזיקה אותה ברצינות, באומץ, ובמינון נכון של אימה ופגיעות. העובדה שעל פי הדיווחים היא התאמנה לבצע את הצלילים בעצמה, מבלי להישען על בינה מלאכותית או טריקים קוליים מוגזמים, רק מוסיפה להערכה כלפיה.
ויש כמובן גם את ג'ון וויליאמס. קשה כבר להפריד בין הצליל של המלחין האלמותי בן ה-94 ובין הדימוי הספילברגי של אנשים שמסתכלים למעלה. גם כאן הפסקול לא "רק" מלווה את הסרט, אלא מזכיר לנו איך נשמעת התפעמות קולנועית כשהיא נעשית בידיים של אנשים שיודעים בדיוק מתי ללחוץ ומתי לשחרר.
"התגלית" הוא לא סרט מושלם, ופה ושם מרגישים שספילברג עדיין אוהב להסביר קצת יותר מדי, או לעטוף רעיון גדול ברגש מעט מסודר מדי, אבל אלה כמעט הערות שוליים מול החוויה הכללית. זהו סרט של במאי ותיק שלא מנסה להתחפש לצעיר, לא רודף אחר טרנדים ולא מתנצל על זה שהוא עדיין מאמין בקולנוע גדול, רגשי ומלא אור.
בסופו של דבר, דווקא זו אולי התגלית האמיתית של הסרט: לא שיש משהו שם בחוץ, אלא שספילברג עדיין כאן. גם כשהוא נמצא חודשים בודדים בלבד מגיל 80, האגדה המהלכת הזו עדיין גורמת לנו להאמין לרגע שאם נרים לרגע את הראש לשמיים, אולי נראה משהו שישנה אותנו.
