"סרטים צריכים לבדר ולאתגר את הצופים. אי אפשר פשוט לשבת ולחייך מול סרט טיפשי"
סרטו החדש של רידלי סקוט האגדי ("גלדיאטור", "הנוסע השמיני") עוקב אחר טייס צעיר וכלבו הנאמן, המנסים לשרוד בעולם פוסט-אפוקליפטי בו מגפה חיסלה את רוב אוכלוסיית העולם וכנופיות רצחניות מנסות לסיים את מי שנותר. בריאיון מקוון שניהל עם רשת 13, כשלצידו כוכבי הסרט - ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה"), ג'וש ברולין ("ארץ קשוחה") וגאי פירס ("ממנטו") - הקולנוען הנודע בן ה-88 סיפר מדוע עיבד למסך הגדול את הסיפור הפוסט-אפוקליפטי, ומגלה כיצד מגפת הקורונה השפיעה על הסרט כולו: "קשה שלא לחשוב שכל זה מחכה לנו ממש מעבר לפינה"
"הם מגיבים טוב יותר לנקניקים מאשר לחטיפים הרגילים (צוחק), אבל בכללי אהבתי מאוד לעבוד איתם - זה ספונטני ונפלא, וזה בטח לא מערער יותר מלעבוד עם ג'וש או גאי", עונה השחקן האוסטרלי ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה", "אנקת גבהים") לשאלת רשת 13, במסיבת עיתונאים מקוונת לרגל צאת "כוכבי הכלב", סרטו החדש שעולה מחר (חמישי) בבתי הקולנוע ברחבי ישראל.
ה"הם" עליהם מדבר אלורדי בן ה-29 הם הכלבים הרבים שגילמו על המסך את ידידו הפרוותי ג'ספר, כיאה לסרט ושמו "כוכבי הכלב": ג'וש או גאי אינם חבריו מגן הילדים, אלא שותפיו לסרט - השחקנים ג'וש ברולין (ת'אנוס בסרטי מארוול; "ארץ קשוחה", "שעת הנעלמים") וגאי פירס ("ממנטו", "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר").
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
עם ותק בתעשייה של כ-40 שנים (ואף יותר מכך) לכל אחד מהם, עשרות זכיות ושתי מועמדויות לאוסקר ביניהם, ברור שגם כוכב הוליוודי עולה כמו אלורדי - שכבר זכה למועמדות נוצצת לאוסקר בעצמו רק השנה (עבור "פרנקנשטיין") - ירגיש חשש מסוים. כל זה מבלי לדבר על האדם מאחורי הסרט - הבמאי הבריטי האגדי רידלי סקוט ("גלדיאטור", "בלייד ראנר", "הנוסע השמיני"), מהיוצרים הוותיקים והבולטים בהוליווד כבר משלהי שנות ה-70, שבלעדיו כל עולם הקולנוע - בין אם בבלוקבאסטרים עסקינן או סרטי מדע בדיוני - היה נראה אחרת לחלוטין.
רגע לפני שסרטו ה-30 (!) במספר עולה לאקרנים, השתתפנו במסיבת עיתונאים עם סקוט, אלורדי, ברולין ופירס, ושמענו על איך ניגשים לעבד רב מכר למסך הגדול מבלי לאבד את העוקץ, איך השפיעה מגפת הקורונה הקשה על סרט דיסטופי, וגם כמה מילים על הבמאי האגדי שלקח את יוצר הסרט תחת כנפו.
"כוכב הכלב" מבוסס על ספרו של פיטר הלר בעל אותו השם מ-2012, שמתרחש בעתיד לא רחוק מדי, לאחר שמגפה קטלנית השמידה כמעט את כל אוכלוסיית העולם. הבודדים שנותרו בעולם הפוסט-אפוקליפטי נאלצים לשרוד בגפם, מגנים על עצמם מגנבים אכזריים ומכנופיות ברבריות. אחד שכזה הוא היג (אלורדי), מכונאי שהפך טייס, אשר מתגורר עם כלבו הנאמן ג'ספר ושותפו הנרגן למחיה בנגלי (ברולין) בלב חורשה שוממת. טרגדיה שמכה בשניים מובילה את היג לתהות אם ישנם חיים אחרים מעבר לקיומו הפשוט, ויחד עם חקלאי מחוספס (פירס) ובתו הרופאה (מרגרט קוואלי, "יופי מסוכן", "עוזרת בית"), הטייס הצעיר יוצא למסע מסוכן.
כסרט שנשען בעיקר על הדינמיקה בין הכוכבים הראשיים שלו והרגשות הסוערים שאלו חווים, אלורדי וברולין מעידים כי נדרשה עבודה לא פשוטה כדי לייצר את הכימיה על המסך - זו שתהיה אמינה וכובשת בלב דיסטופיה מטרידה. "רידלי (סקוט) אומר שאנחנו מעין 'הזוג המוזר' (צוחק)", אומר ברולין על יחסיו עם הכוכב האוסטרלי, "כשנפגשנו, נוצר קליק מיידי, כי רידלי יוצר סט שבו קיים מסתורין מסוים, אתה לא יודע לאן ללכת. בנינו על הדמויות שבספר, אבל עשינו שכתובים ועבודה בינינו, כי אתה באמת נאלץ לסמוך אחד על השני יותר ויותר בסרט שכזה".
"אני דווקא חשבתי שהעבודה שלכם הייתה מצחיקה למדי", משיב סקוט, "אני חושב שאלא אם אתה מעלה את 'מקבת', אתה חייב למצוא לפחות שבריר של הומור. זה לא העניין של קומדיה לשם הקומדיה, אלא להראות שיש אנושיות ביצירה מולך".
"אני חושב שהעבודה הייתה דומה גם עם מרגרט", אומר אלורדי על מערכת היחסים עם קוואלי, מהכוכבות הבולטות של הוליווד בשנים האחרונות (ובתה של אגדה הוליוודית אחרת - אנדי מקדואל, כוכבת "ארבע חתונות ולוויה אחת"). "ביליתי איתה כל כך הרבה זמן, עד שהיינו חייבים להפוך את היחסים שעל הנייר למשהו חי הרבה יותר, משהו ממשי עבורנו. היא שחקנית כל כך מצוינת ושותפה נהדרת".
רידלי, כמה פרטים נאלצת לשנות מהגרסה הספרותית בכדי לעשות את הסרט שבאמת רצית?
סקוט: "זה מאוד תלוי בכמה טוב המקור שאותו אתה מעבד, ואם אותה יצירה מושלמת, אתה לא צריך לשנות מדי - אבל היא כמעט אף פעם לא מושלמת. הדינמיקה הפנימית של סרט שונה בהכרח מהדינמיקה בספר. גם כאן, קיבלתי תסריט נהדר מהתסריטאי מארק ל. סמית' ('טוויסטרס'), אבל הרגשתי שהיו דברים שהיו לי או 'יותר מדי' או 'פחות מדי' - אתה חייב לשנות במידה זו או אחרת".
ספרו של הלר נכתב הרבה לפני מגפת הקורונה. איך הייתה העבודה על האדפטציה בהתחשב בהיסטוריה החדשה יחסית שעברנו והידע שצברנו ב-14 השנים מאז שהספר יצא לאור?
פירס: "אני חושב שזו שאלה מעניינת. לחלקנו, מגפת הקורונה הייתה דבר טראגי לחלוטין, כי איבדנו לא מעט מהקרובים לנו. לאחרים, זו הייתה קריאת השכמה כל כך חריגה, שכל העולם חווה באותו הזמן. עד כמה שהסרט שלנו קיצוני הרבה יותר בתרחיש שהוא מציג, קשה שלא לחשוב שכל זה מחכה לנו ממש מעבר לפינה".
סקוט: "אם אתה צופה כל יום בחדשות - ואני אדם כזה, אני חיית חדשות - כל הדברים שמופיעים בספר קורים סביבנו כבר מזמן, ואנחנו פשוט מבקשים לעצום עיניים: משבר האקלים, כאוס פוליטי מסביב לעולם, אסונות עצומים. אבל לא רציתי להפוך את זה לדוקומנטרי - כי בפועל, בהגדרה הכי בסיסית של המילה, הסרט צריך לבדר. לבדר משמעו גם לאתגר אותך כצופה. אתה לא יכול פשוט לשבת ולחייך מול סרט טיפשי כשהוא מתחיל לדבר איתך, לומר לך משהו. אני חושב שהסרט שלנו מדבר אליך תחת הכיסוי של ההתנהגות האנושית".
כ"שועל קרבות" ותיק, סקוט מעולם לא היה האדם "לרצות" את האולפנים שמעליו, ולעיתים גם לא את דעת הציבור. כמי שהחל את דרכו כבמאי פרסומות ויוצר תיעודי - שעבד עם גדולי התחום, כמו ד.א. פנבייקר המנוח ("הוא לימד אותי שהעבודה הכללית על סרט זהה לעבודה על דוקומנטרי - ההבדל הוא המסגור", הוא נזכר), סקוט הגיע להוליווד דעתן ומחוספס בהרבה ממה שציפו לו מפיקי התעשייה.
מכאן נהג היוצר להתכחש לא פעם לגרסאות הקולנועיות של סרטיו (רבות "גרסאות הבמאי" מצידו) ו"לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" עם לא מעט מעמיתיו להוליווד. רק השבוע הצהיר כי המונח "פרישה" הוא "גזר דין מוות", וכי ימשיך לעבוד כל עוד הוא בריא. כשנשאל לפני מספר ימים לדעתו על בחירתו לאחרונה של הקולנוען קוונטין טרנטינו בסרט המלחמה שלו מ-2001, "בלאק הוק דאון", לאחד מהסרטים הטובים ביותר של המילניום, ענה סקוט כי הוא "תוהה איזה חומר הוא לקח כשהוא אמר את זה". במובנים רבים, זה סוד החן המוזר שלו - גם בגיל 88.
"למדתי להסתיר את האתגר בסרטיי מתחת למעטה מבדר יותר", הוא אומר, "קטלו אותי בזמן אמת על כך שהייתי ממש קודר ב'בלייד ראנר'". "פאולין קייל (ממבקרות הקולנוע החשובות ביותר של המאה ה-20, שנודעה בגישתה הארסית - ד"ע) כתבה ביקורת הרסנית על הסרט באורך ארבעה עמודים במגזין 'הניו יורקר', ועד היום היא ממוסגרת במשרד שלי'", הוא מוסיף על היחס לאחד מסרטיו הנודעים ביותר - שלו יחסים מורכבים איתו כבר מצאתו ב-1982.
"בלי עלבון לכם (מצביע על המראיינת), אני לעולם לא קורא את מבקריי", אמר, "זה לימד אותי שלא משנה אם מדובר ביחסי ציבור טובים או רעים, זה קשוח. אם זה טוב, אתה חושב שהעולם כולו בכף ידך. אם לא, אתה חושב שאתה בכלל לא מתאים לעבודה שלך. אני פשוט בוחר לעשות את עבודתי, וזהו זה".
צילמתם את הסרט בחלקו באיטליה, ובעיקר באולפני "צ'ינהצ'יטה" המיתולוגיים שברומא - בהם עבדו כמה מהקולנוענים החשובים בתולדות המדינה, ביניהם פדריקו פליני ("שמונה וחצי") וסרג'יו ליאונה ("הטוב, הרע והמכוער"). איך זה השפיע על הפקת הסרט?
אלורדי: "קשה מאוד להתעלם מהחשיבות של המקום כשאתה שם, כי גם כל הצוות שעובד איתך עובד בכזו מקצועיות, שאתה מרגיש שזה עובר בגנטיקה. באיטליה יש היסטוריה קולנועית כל כך עשירה, ובאולפן יש לך עדיין את החפצים והסטים של פליני מפוזרים בכל עבר. אתה עומד בסט שהוא צילם בו לפני עשרות שנים, ואתה חושב על מקור הקולנוע, וכמה המדיום הזה השתנה בעשרות השנים שחלפו מאז שהוא יצר סרטים. לא רק זה, אתה חושב על כל זה כשאתה עובד עם אגדה בעצמך - קשה להיות אדיש לכך".
סקוט: "הקולנוע הצרפתי והאיטלקי היה בית הספר לקולנוע ממשי עבורי, אפילו יותר מהקולנוע ההוליוודי. פגשתי, אגב, את ליאונה ופליני. פליני לקח אותי לסיבוב בסט שלו - הוא היה אדם עצום, והוא ישב על כיסא בגודל כל הבניין הזה (צוחק). הוא היה כל כך מאושר מהסיטואציה וגאה להראות לי מה הוא עשה. לעולם לא אשכח את זה".
