"ראיתי דברים איומים - אבל התקדמתי": האמן שהופך את זיכרונות 7 באוקטובר לאמנות
ליוואי לוי התאהב באמנות בילדותו, כשעבר בין בתי ספר לאמנות וכשעבד עם אביו בשיפוצים. כעת, הוא מציג יצירה משלו בתערוכה התל אביבית "הקולפן", שבין היתר עוסקת בצורך לשמור על שכבה מסוימת בינינו ובין העולם: "לכולנו יש מסכה". בריאיון לרשת 13, לוי משתף בדרך יוצאת הדופן שבה החל להשתתף בתערוכה, מדבר על הדרך שבה האמנות מתעלת את שעבר עם אביו בשבת השחורה ("אני לא מתכחש לזה") ומספר על החלום הגדול: "אוהב לראות את הדמיון שלי הופך למציאות"
"ראיתי דברים איומים. אני לא יכול להגיד שזה לא השאיר צלקת, כי זה השאיר צלקת שאי אפשר להתעלם ממנה": במילים אלו מתאר האמן ליוואי לוי, בפשטות שיוצרת יותר רעש משכל מילה גדולה יכולה, את מה שעבר עליו ב-7 באוקטובר 2023. "יש שלב שכשאני נכנס לזה, אני בוכה. אני קולט שאני רעב ושבור ושלא אכלתי, ואז אני פשוט מפסיק. אני לא מסוגל להמשיך".
בימים אלו, לוי משתתף בתערוכה הקבוצתית "הקולפן", אשר מוצגת ב-The Art Gallery by Erez Zielinski Rozen שבכיכר המדינה בתל אביב, יחד עם 21 אמנים ואמניות נוספים, שהתבקשו לבחור תחום או מונח מסוים מתוך רשימה שמעורר בהם רגש, ומנקודה זו להביא לעולם יצירה שנוצרה מתוך המפגש שבין האמן והאתגר.
בתערוכה של אותה האוצרת, קורין אברהם, לוי מציג יצירה אחת שהוא יצר במו ידיו – "על פניו" שמה. מדובר במערכת ישיבה פיסולית המורכבת משולחן וכיסא, שנוצרה מתוך חיבור בין חומר, טבע, גוף ורגש. היצירה, כדבריו של לוי, עוסקת במתח שבין הרצון להתקרב, להתחבר ולהיראות באמת, ובין הצורך להגן על עצמנו ולשמור על שכבה מסוימת בינינו ובין העולם.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
במבט ראשון, הכיסא והשולחן ביצירה נראים רגועים, אך אלו מופרדים בזכוכית, מה שמייצר בעיניו של לוי מעין מנגנון הגנה. "זה מתקשר לפחד מקרבה", הוא אומר בריאיון מיוחד לרשת 13 לרגל התערוכה, שהכניסה אליה חופשית ושתינעל ב-15 בספטמבר. "גם אם הורדתי את כל המחסומים, תמיד יישאר קו דק ושקוף שאף אחד לא רואה. אתה יכול ללכת בין אנשים ולהראות שהכול בסדר, אבל בפנים אתה סוער ואף אחד לא יודע את זה. בזה בעצם עוסקת התערוכה, כי לכולנו יש איזו מסכה שצריך להוריד אותה".
על פי לוי בן ה-28, ליצירה שלו שמוצגת בתערוכה יש קשר ישיר לטבח 7 באוקטובר. כמי שגדל בשיבולים, מושב בעוטף עזה שממוקם סמוך לנתיבות, הוא חווה בחייו לא מעט אזעקות וריצות למרחבים מוגן, אבל כמו המדינה כולה, גם הוא לא היה מוכן לאותה שבת שחורה. "כבר למחרת, אבא שלי ואני הלכנו לחלץ אנשים מהשטח. נכנסנו למקומות שהצבא אמר לנו לא להיכנס אליהם, עשינו את זה ללא אישור. שמענו המון יריות, ובכל מקום שהיינו בו חיפשו עוד מחבלים", הוא מספר. אביו, הוא אומר, קיבל על עצמו משימה קשה במיוחד – לפנות גופות של נשים שנשארו בשטח, כדי למנוע מהמחבלים שעדיין נותרו מלהשחית אותן. "הוא העמיס כל בחורה שראה על האוטו שלו, והעביר אותה לחיילים שעמדו במחסום", תיאר.
כיום, כמעט שלוש שנים אחרי שאירע, הוא מצליח לנתק את עצמו רגשית כדי להתמודד עם מה שעבר – ועם מה שראה במו עיניו. "אני לא מתכחש לזה, זה משהו שקרה, משהו מציאותי", הוא אומר. "ראיתי בעיניים שלי את הגופות, ראיתי את המחבלים, ראיתי דברים איומים – אבל התקדמתי בחיים". התהליך היצירתי שלו הוא הדרך שלו לעבד את מה שקרה מבלי לתת לכך להשתלט עליו: כשהוא לא יוצר, הוא נאבק להצליח להירדם – אך כשהוא יוצר, הוא מצליח להירגע. לפני כשנתיים, אחרי שקרס בעבודה ולא הצליח לזוז במשך מספר דקות, הוא הלך לרופא, שלאחר כמה בדיקות מסר לו בשורה משמעותית – יש לו פיברומיאלגיה (תסמונת כאב כרונית במערכת השרירים והשלד). מאז, הוא אומר, הוא למד להקשיב לגוף שלו. "לפעמים אני עוצר הכול, ועושה דברים כדי לנקות את הראש, כמו ללכת לחוג ציור או ללכת לשיעור פילאטיס", הוא אומר, "הלוואי שגם הייתי יודע לעשות מדיטציה. אולי זה יקרה בהמשך".
"חשבתי שהיא מנפנפת אותי"
לוי אוהב לעבוד עם בטון, אהבה שהחלה עוד כשהיה צעיר, אז הוא עבד עם אביו בשיפוצים. "עבדתי עם כמה חומרי גלם, אבל רציתי לעבוד עם חומר חזק שעמיד במים. התייעצתי איתו, והוא מיד עזר לי", הוא אומר. מדוע הוא לא עובד עם חומרי גלם מסורתיים יותר כמו חמר וצבע, על אף שהוא למד במשך שנים בבתי ספר לאמנות שאימו רשמה אותו אליו? לדבריו, אלו היו עדינים מדי ביחס לחלומות הגדולים שהיו לו כבר אז. "אמרתי לעצמי, 'וואלה, בטון זה חומר מטורף'. בהתחלה היו לי המון סדקים ויובש מהעבודה איתו, אבל היום אני כבר עוטה כפפות על הידיים", הסביר.
לאחר שעבר להתגורר בתל אביב, לוי מצא את עצמו עובד כשיפוצניק. בשלב מסוים העבודות לא הגיעו, עד שבשלב מסוים לקוח המליץ עליו ללקוח אחר. כך, מפה לאוזן, הוא התגלגל מעסק קטן לעבודות תיקון ואחזקה לשיפוצים גדולים יותר, כאלה שהוא רואה בהם לעיתים כיצירות אמנות של ממש. כך, באופן מקרי לגמרי, הוא נכנס לעולם האמנות: חבר ביקש ממנו טובה דחופה – למלא את מקומו של איש תחזוקה שנעלם בשעת לילה באמצע עבודת תלייה בגלריה של ארז זילינסקי־רוזן.
הוא ראה שלא מדובר בתמונות רגילות, אלא בתמונות שהן יצירה של ממש, כחלק מגלריה. השניים החלו לשוחח ביניהם, כשבשלב מסוים עלה הנושא שהיא אוצרת אמנות. עם ביטחון גדול, הוא פשוט אמר לה: "למה שגם אני לא אשתתף בתערוכה הזו? לפני שאני הנדימן – אני אמן".
איך היא הגיבה?
"היא אמרה לי שנדבר על זה אחרי שאסיים עם העבודה. חשבתי שהיא מנפנפת אותי. כשסיימתי באתי ללכת, ואז היא אמרה לי שהיא הזמינה לנו קפה. היא ביקשה שנשב ושאראה לה יצירות שלי, ואז אמרה לי שהיא רוצה לשלב אותי בתערוכה עתידית שלה – ואז היא באמת עשתה את זה. היא מאוד הרימה לי, וזו גישה שמאוד אהבתי והתחברתי אליה. בזכותה, כיום אני רואה את עצמי כאמן שעושה שיפוצים – אבל ברמה של אמנות".
על אף שמדובר בתערוכה הראשונה שבה הוא משתתף, לוי רואה בה תחנה בדרך לחזון גדול אף יותר – להפוך לפסל שמעצב כיכרות, מבואות של בתי מלון ונופים עירוניים. "אני לא רוצה שהאמנות שלי תישאר יפה ותקועה באיזו פינה", הוא אומר. "אני רוצה שהיה תהיה גם שימושית – שתהיה גם שולחן וגם כיסא. אני אוהב לראות איך הדמיון שלי הופך למציאות, ואני כבר מחכה לראות את זה קורה".
