האם לנשים מגיעה חופשה מהעבודה בימי המחזור?

במספר מקומות בעולם נהוגים חוקים המאפשרים לנשים לקחת חופשת מחלה מיוחדת בימי הווסת. האם מדובר ברעיון פרוגרסיבי שמכיר בכך שנדרשת התאמה של עולם העבודה הגברי לנשים, או דווקא בתפיסה פרימיטיבית שעלולה להצעיד נשים אחורה?

"מאוד קשה לחקור כמה אחוזים מהנשים סובלות בזמן הווסת" אומרת ד"ר ליאור ברוך, רופאת משפחה ופעילה בתחום הרפואה המגדרית-פמיניסטית, מקימת פרויקט "לבריאותה" לקידום רפואה שוויונית. "לפי מחקרים, 20% סובלות מכאב שמגביל אותן בתפקוד יום יומי, ומעל 50% חוות אי נוחות שמגבילה אותן במידה מסוימת. אבל נראה לי שהנתונים האלה מצחיקים. איזו אישה מרגישה בווסת בדיוק כמו בכל יום אחר?" היא מסבירה על התסמינים שמופיעים לעתים בזמן הווסת: "כאבים לרוב מופיעים בבטן, בגב התחתון, יש רגישות בשדיים, ושינויים במערכת העיכול. בין אלה שחוות כאב לחלק לא מבוטל יש מחלה, למשל אנדומטריוזיס שכנראה פוגעת ב-10 אחוז מהנשים. זו מחלה בה תאים של רירית הרחם צונחים מחוץ לרחם, ובזמן הווסת מדממים וגורמים לכאב משתק. זמן האבחנה שלה בארץ הוא 14 שנים".

הרעיון של חופשת ווסת התחיל ביפן של אחרי מלחמת העולם השנייה. כבר ב-1928 נשים מחו שם בנושא, מחשש שללא האופציה לחופשה, הן יאבדו את עבודותיהן בשל חיסורים נשנים. הנושא חזר לסדר היום מיד אחרי מלחמת העולם, כשנשים שירדו מנכסיהן והיו נואשות למצוא עבודה גילו כי מחסור בתנאים סניטריים ראויים הפכו את העבודה במהלך הווסת לבלתי אפשרית. עבודת לובי אינטנסיבית מצד ארגוני העבודה הביאה לחופשה של 3 ימים בחודש (ולאחר מכן יומיים) שנקראו, בתרגום חופשי "חופשה פיזיולוגית" ב-1947. כבר אז, הדבר הביא להטלת ספק בשאלה האם לנשים מגיע שכר שווה. מצד שני, החוק סימל אמנסיפציה נשית, את היכולת לדבר בפתיחות על גופן, ולקבל הכרה חברתית בתפקידן כעובדות.

מדיניות דומה קיימת בטייוואן, בפרובינציות סיניות מסוימות, בדרום קוריאה, אינדונזיה, הפיליפינים ובזמביה. מספר ימי החופשה המיוחדים שאפשר לנצל משתנים ממקום למקום, וגם התשלום (או אי התשלום) עבורם. הצעת חוק בנושא עלתה ברוסיה ב-2013 אך לא הבשילה, ובברזיל דנים בימים אלו בהצעת חוק דומה.

מספר חברות פרטיות, כגון נייקי הבינלאומית, מראים התחשבות דומה בנשים. ב-2016 חברה בריטית בשם "Coexist" הצליחה לעורר הד תקשורתי רב כשהשיקה מהלך דומה, למרות שמדובר בארגון ללא מטרות רווח המונה 31 עובדים בלבד. בחברה טענו כי במשך שנים נשים הגיעו לעבודה, מכופפות מכאב, וכי בכוונתם להילחם באי הצדק באמצעות מתן אפשרות לנשים להישאר בבית מבלי לסווג את הווסת כמחלה.

"פריווילגיה לא מוצדקת"

לא ברור האם מדובר בתופעה עולמית הדרגתית או דווקא במהלך שולי ונקודתי. אחרי הכל, ביפן הדבר נהוג כבר מ-1947, ונייקי השיקה את המדיניות כבר לפני כ-10 שנים, ועדיין לא נראה שיש התעוררות בינלאומית אמיתית, במיוחד לא בעולם המערבי. יתרה מזאת, גם במדינות בהן הדבר נהוג, נשים רבות נמנעות מלנצל את האפשרות ואף נתקלות בקשיים שונים. כך למשל, באינדונזיה, חברות מסוימות מתנות את החופשה בדרישה מהעובדות להוכיח את הצורך שלהן בה, וחברות אחרות מתעלמות מהחוק. כתוצאה מכך, הנשים האינדונזיות ממעטות לקחת את החופשה, בין היתר בשל מבוכה מהממונים עליהן או מחשש להיראות חלשות. בדרום קוריאה מעסיקים שמפרים את החוק אמנם נידונים לעד 10 שנים בכלא, או לקנס של עד 10 מיליון וון, ועדיין, מעטות מעזות לקחת חופשה בסביבת העבודה הגברית שבמדינה. הן לא מרגישות בנח שעמיתיהן יאלצו "לחפות" עליהן, וקיים חוסר מודעות בקרב הגברים הקוריאנים לכאבי המחזור, שגורמת להם לראות בחופשה הניתנת לנשים פריווילגיה לא מוצדקת.

ד"ר ברוך מאמינה שגם בארץ המצב דומה "אני בספק שנשים היו מנצלות אופציה כזו. כל הפרסומות מראות לנו נשים שבזמן המחזור כבויות ומסכנות, הריח שלהן רע ויש להן נוזל כחול בתחבושת, לא מציגים את זה כמו שזה. לאוכלוסיות חזקות ומשכילות יהיה יותר נוח להשתמש בחופשה כזו, ודווקא אוכלוסיות חלשות בהן יותר צריך את הכסף כנראה לא ישתמשו. לדעתי הדבר יגדיל פערים לא רק בין נשים לגברים אלא גם בין נשים ממעמד גבוה לנמוך".

בעוד שיש נשים שזקוקות להתחשבות נוספת בעיניה, היא מתנגדת להחלת מדיניות כוללת "הייתי מציעה לחכות. לחנך את הבנות שלנו שזה לא ביג דיל, לדבר על זה בכלל. אנחנו משנות את המערכת מבפנים. אם אני אלך לשירותים ולא אחביא תחבושת בפאניקה או אדבר עם הבת שלי על זה – זה יוצר שינוי".

"שאלות חודרניות"

סמדר רגב אגמון, עובדת סוציאלית ופעילה פמיניסטית, שבשנים האחרונות מתמקדת בנושא הווסת, דרך העסק "נשיותי" שהקימה להפצת היגיינה נשית אקולוגית, מסכימה לגבי הטאבו החברתי: "עדיין יש אלמנט של בושה בלדבר על ווסת. לכל אישה יש את הידע על הדבר שעוזר לה לכאבים, ואם הנושא היה מדובר היינו אוספות כלים אחת מהשנייה. דברים שעוזרים למשל, ונשים לא מודעות אליהן הן הקפדה על תזונה, שינה ופעילות פיזית במשך החודש, מנוחה ופעילות גופנית עדינה בזמן הווסת, וגם אוננות שעוזרת לשחרר את השרירים הכואבים. הרבה נשים רעבות יותר וזה הגיוני, הגוף משקיע אנרגיה וצריך מזון. אוכל כמו דגנים מלאים מאזן את מצב הרוח והפיקים של העצבנות."

מה את חושבת על הרעיון של חופשה מיוחדת לנשים בימי הווסת?
"לי אין ספק שהדבר הנכון עבור אישה הוא להיות חופשיה לטפל בעצמה ביום-יומיים הראשונים של הווסת. הרחם עובדת קשה להוציא את כל רירית הרחם החוצה וזה תהליך שדורש הרבה אנרגיה, אנחנו מאבדות דם וברזל. זה מעייף ויכול לכאוב. הייתי רוצה שתהיה לגיטימציה לנשים להיענות לצרכים שלהן, בין אם זה לנוח, או ללכת ליוגה. זה משהו שהיום רובנו לא חופשיות לעשות, ואף נשמע לנו לא סביר. כנשים אנחנו תמיד שמות את הצרכים של כל העולם לפני שלנו." ולמרות ההקדמה הזו, גם רגב מתנגדת לרעיון "אני לא בטוחה שקידום חופשת ווסת יתרום לחברה יותר שוויונית אלא אפילו להפך, זה יכול להיתפס כהודאה בחולשה. בחברה ושוק העבודה כפי שהם היום, בו נשים כבר מופלות, אם יהיה חוק שיאפשר להן לקחת שני ימי חופש בחודש- מי יעסיק נשים? אין לי פיתרון קסמים. יכול להיות שכשנטפל בהפרש השכר והסטטוס החברתי שלנו יעלה יהיה לנו יותר ביטחון עצמי לומר שמגיע לנו חופש כשאנחנו לא מרגישות טוב. כשיש כסף בכיס, לקחת חופש זה יותר קל. גם אם גברים יקחו חופש כשהילד חולה, ישארו לנשים יותר ימי חופש בשבילן. ואולי פשוט צריך לקדם יותר ימי מחלה לכולנו, ואנחנו נבחר איפה לשים אותם".

אז האם נשים צריכות חופשת ווסת? בדיון העולמי בשאלה, על טענות הנגד נמנות נזק למאבק המבקש לראות בנשים וגברים שווים במרחב העבודה, הרחבת פער השכר, הצגת נשיות כמחלה, והדגשת הרעיון לפיו נשים הן חלשות, מונעות על ידי הורמונים ונשלטות על ידי הרחם שלהן. נטען גם שהמדיניות כוללנית, שכן לא כל הנשים סובלות מהווסת, ומכאן שהיא עלולה לגרור שאלות חודרניות לגבי אמצעי מניעה, גיל המעבר, מחזורים לא סדירים, ורגולציה מביכה כגון צורך להוכיח שאת במחזור. מנגד, נטען כי חוקים אלה הם אופציה בסיסית עבור כל אישה, ודווקא מעודדים שוויון על ידי התאמת סביבת העבודה לצרכיהן הביולוגיים.

ואולי, במקום לפסול או לאשר במהירות, הדבר הנכון לעשות הוא להעלות את העניין לדיון ציבורי ולמודעות החברתית, על מנת למצוא פיתרון פחות כוללני, שיסייע לנשים שסובלות במקום לטאטא את סבלן מתחת לדגל המאבק לשוויון. לא מתוך ראייה שלהן כחלשות, אלא מתוך ההבנה שנשים וגברים הם פשוט שונים בהיבטים מסוימים, והדבר לא גורע מיכולותן של נשים. ייתכן כי הפיתרון באמת טמון באימוץ מדיניות גמישה ומאפשרת במקום זאת המקדשת את הרווח מעל הכל, וייתכן שהתשובה המיטבית תתגלה מעצמה כשכולנו נניח לבושה ולדעות הקדומות, ופשוט, נתחיל לדבר.

יום האישה הבינלאומי 2017

הילה קורח: "שחרור האישה הוא לא שריפת חזיות"

(תו)בנות הזהב: נשות מגדלי הים התיכון בשיחה על נשים, זוגיות, תרבות וסקס

[brightcove_iframe video_id='health-articles-042' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_r878sjrz' duration='217'']

טור מיוחד ליום האישה: "אני קודם כל אישה, אח"כ אמא"

השפיות המובילות מדברות: "הפכתי לשוביניסטית. לא הסכמתי לקבל נשים לעבודה"

האפליקציה שתעזור לעיוורים "לראות"

[brightcove_iframe video_id='health-articles-037' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_apfl42a4' duration='106'']

שבדיה מציעה: הפסקות סקס יזומות 

[brightcove_iframe video_id='health-articles-029' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_fh3frv9p' duration='41'']

7 יתרונות בריאותיים לצ'ה צ'ה צ'ה 

[brightcove_iframe video_id='health-articles-028' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_8e6482do' duration='63'']