הסרט הזה עוסק בפוסט-טראומה של שורדי השואה. בישראל 2024, הוא רלוונטי מתמיד

גבר כבן 40 עומד על דוכן העדים. הוא נראה מבולבל, מזיע, העיניים שלו סורקות את החדר אבל הוא לא מצליח להתמקד באף נקודה. כאילו חווה חוויה חוץ גופית. הוא לא מדבר ברור, אבל משפט אחד שלו מהדהד באולם (ואחר כך גם ייחקק בזיכרון הקולקטיבי): "אושוויץ היא פלנטה אחרת". ואז הוא נעמד, מתנדנד ומתעלף. את העדות הזו זוכר מצוין כל מי שצפה בשעות של עדויות ממשפט אייכמן.

"השיבה מהפלנטה האחרת" של הבמאי אסף לפיד, ששודרה אמש (ראשון) בכאן 11, לא יכולה הייתה לקרות לולא הדוקטורט שנאלצנו לעשות כאומה בנושא הפוסט-טראומה. במשך עשרות שנים נחשבה דמותו של ק.צטניק לאניגמה. ספריו הפכו לרבי מכר, תורגמו לשפות רבות וסיפקו הצצה בלתי נסבלת לזוועות של הנאצים. הוא כתב בצורה גרפית ובוטה. לא הייתה תקווה בספריו, רק חור שחור, בלתי נסבל.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "יוני 0" הוא מסמך היסטורי חשוב מאין כמותו
• עדן גולן והמשלחת השתתפו בטקס יום השואה במאלמו
• שבוע האירוויזיון נפתח רשמית: מה מצפה לנו בימים הקרובים?

ק.צטניק היה שמו הספרותי של יחיאל די-נור (פיינר). בכל פעם שנשאל מדוע אינו משתמש בשמו הפרטי בספריו, לא הצליח די-נור להבין כיצד מצפים מאדם - שבמשך שנים היה רק מספר - לקרוא לעצמו לפתע בשם כאחד האדם. די-נור לא ראה עצמו כאדם או כישות כלל, הוא חי את "שבועת אושוויץ", שנתן בפתח הקרמטוריון למי שנכנס פנימה ויצא כאפר. היום, במיוחד אחרי טבח השבעה באוקטובר, אנחנו יודעים לקרוא למצב שבו היה שרוי די-נור "אשמת ניצולים". הוא כמובן לא הבין זאת אז, אבל מחצית מחייו כניצול הוקדשו לנרצחים, והטראומה הפרטית שלו הודחקה.

סרטו של לפיד מתייחס לראשונה לטיפול ב-LSD שעשה די-נור במטרה להילחם בשדים. בעצת אשתו, עשה די-נור רילוקיישן לשנה לליידן, הולנד, כדי לעבור סדרה של חמישה טיפולים ניסיוניים ב-LSD אצל פרופסור יאן בסטיאנס, שנודע בהתמחות שלו בטיפול בניצולי השואה באמצעות טראנס שנובע מהשפעת סמים. שם בליידן, כשהוא בן 67, די-נור חזר תודעתית לאושוויץ ובהזיית הסם הצליח פתאום לראות את עצמו בתפקיד קצין האס.אס.

הדבר הימם אותו.

דווקא בטיפולים הוא הבין שהתזה שלו על כך שאושוויץ הייתה פלנטה אחרת, היא בעצם שגויה מהיסוד. אושוויץ נוצרה בידי אדם, שבמציאות אחרת יכול היה להיות די-נור עצמו: "ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד עירום בין שלדים עירומים, נשלח עכשיו על ידי הגרמני המפהק אל הקרמטוריון. מביט בו ובפיהוקו, ופתאום שואל את עצמי, האם הוא שונא אותי? הרי הוא אפילו אינו מכיר אותי. גם את שמי אינו יודע.

"אני מוסיף להביט בו ושואל את עצמי: האם אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני יודע. בו ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי מעודי: אם כך הוא הרי יכול היה לעמוד כאן במקומי, עירום במשאית, ואילו אני יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר שכזה, דואג לשלוח אותו ומיליונים כמוהו לקרמטוריון - וכמוהו הייתי גם אני מפהק". כך כתב בספרו "צופן: אדמע" שמסכם את חוויית ה-LSD שעבר.

את סדרת הטיפולים מסיים די-נור בהבנה שהיא מעין אפילוג לחיי הסבל שחווה עד לאותה נקודה. הוא מבין שהיה מעדיף להישאר אסיר נידון למוות ולא הקצין שמפהק בפה גדול, קהה חושים, אל מול הזוועה שמתרחשת לנגד עיניו. ההבנה הזו מסייעת לדי-נור לחיות עוד כמעט 30 שנה בהשלמה ורוגע יחסי, עד לפטירתו בשנת 2001 כשהוא בן 92.

לא בכדי זכה "השיבה מהפלנטה האחרת" באינספור פרסים עוד טרם שודר. את הפרס היוקרתי ביותר קיבל אסף לפיד - פרס היוצר המבטיח לשנת 2024, בפסטיבל אלטלנה. בנימוק הוועדה נכתב: "הסיפור האמיתי הזה בוחן בקפידה את נושא הפוסט טראומה ובריאות הנפש בצורה מרתקת".

למרות שהסרט נעשה הרבה לפני אירועי השבעה באוקטובר, בלא מתכוון מצא עצמו לפיד נוגע בעצב הכי חשוף ובהתמודדות לאומית כמעט עם נושא הפוסט טראומה.