עם משחק מפעים ולב ענק, אין סיכוי שהסרט הזה לא יעורר בכם מחשבה
"מילה שלי", העוקב אחר סיפורו האמיתי של גבר סקוטי שחי עם תסמונת טורט חמורה, הוא סרט שכולו מסחטה רגשית שוברת לב במיוחד. אמנם יש בו כמה פגמים, אבל הוא מלא הומור ואנושיות, ומזקק את התובנה שהקושי בחיים עם טורט הוא הרבה מעבר להתמודדות עם התסמונת - אלא עם החברה שמתקשה לקבל אותה
"מילה שלי", סרטו החדש של קירק ג'ונס ("להעיר את נד", "החתונה היוונית שלי 2", " נני מקפי: קסם של אומנת"), נוצר ממקום טוטאלי ובלתי מתפשר: הוא מכר את ביתו ומימן את הפרויקט מכיסו האישי, כך שהוא שם את עצמו בפוזיציה שבה הוא לא חייב דבר למפיק שאולי יחתוך רגעים מהותיים או למלהק שיכפה עליו ליהוק שאינו מאמין בו. מכאן צמחה היצירה הזאת, ומכאן גם מגיעה האותנטיות שבוקעת ממנה מכל פריים.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ון דוידסון, גבר סקוטי שחי עם תסמונת טורט חמורה, שהפך בהמשך לאחד הפעילים הבולטים בבריטניה להכרה ולהכלה של המחלה, ואף קיבל עיטור כבוד מלכותי מידי המלכה אליזבת עצמה. סצנת הפתיחה של הסרט מתמקדת באותו טקס – ויש בבחירה הזו משהו חכם במיוחד. אנו פוגשים את ג'ון, גיבור הסרט, כשהוא עומד לקבל אות כבוד על פועלו הציבורי. זה אמור להיות רגע השיא של חייו: חליפה מגוהצת, ארמון בקינגהאם, עיתונאים וצלמים מסביב. אבל ג'ון, שכזכור סובל מתסמונת טורט, מבוהל. הוא בטוח שהוא עומד להרוס הכול, ושוקל לברוח, כמעט קופא במקום – ובכל זאת מתקדם לעבר המלכה בגב זקוף. ואז קורה הבלתי נמנע: ג'ון צועק "זין על המלכה". זה רגע מצחיק, מביך ושובר לב בו-זמנית, וגם הצהרת כוונות מושלמת לסרט כולו. כי "מילה שלי", לא באמת עוסק בטורט – הוא עוסק במה שקורה כשחברה שלמה מסרבת להבין אותו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
משם, הסרט חוזר אחורה לשנות ההתבגרות של ג'ון. לפני הטיקים, לפני הסטיגמה, לפני שהוא הופך ל"ילד עם הטורט". הוא נער כריזמטי, שחקן כדורגל מבטיח, כזה שנדמה שהעתיד פתוח בפניו, וכבר מהרגע הראשון ג'ונס מפזר רמזים לבאות: החרדה למה יגידו השכנים, האב עם בעיית השתייה שתולה את תקוותיו בקריירת הכדורגל של בנו, המנהל שמכריז בטקס פתיחת השנה שהוא מצפה למצוינות בלבד, והסקאוטר שעומד להגיע לאימון במיוחד כדי לצפות בכישרון הצעיר.
ואז, ביום בהיר אחד, ג'ון מתבקש לקרוא קטע בכיתה, ומגלה שהוא כבר לא מצליח לשלוט במילים שיוצאות לו מהפה. זו רק הטיפה הראשונה בסכר הדמעות שהולך להיבקע אצל הצופה, בסרט שכולו מסחטה רגשית שוברת לב במיוחד. אל תטרחו לצפות בסרט אם לא הצטיידתם בחבילת טישיו אחת לפחות, כי אתם עומדים למצוא את עצמכם בתוך שלולית.
המסע של ג'ון כואב ואכזרי במיוחד. הוא חי בתקופה שבה כמעט איש לא מכיר את התסמונת, ולכן נתפס כילד בעייתי, אלים, או פריק מטורלל במקרה הטוב. הוא חווה בידוד חברתי, בריונות, השפלות וענישה מצד מערכת שלא מבינה מה היא רואה מול העיניים, כשבבית המצב לא פשוט יותר – אביו מתקשה להכיל את האכזבה ועוזב, ואימו, שלא מבינה שהוא זקוק לעזרה ואבחון, שולחת אותו לאכול כמו כלב מול האח מפני שהוא יורק כשהוא אוכל בגלל הטיקים. החזקתם עד לפה בלי טישיו? אתם בעלי לב חזק.
למרבה המזל, שנים לאחר מכן נכנסת לחייו של ג'ון דמות שמעניקה לסרט מעט אוויר לנשימה, דוטי, אמא של חבר של ג'ון מהתיכון ואישה שמתמודדת בעצמה עם מחלת הסרטן. דוטי הופכת עבורו למעין אם חלופית ומורה רוחנית. מכאן המסע אמנם לא הופך לקל יותר, אבל הוא הופך נסבל יותר. ג'ון לומד לקבל את עצמו, ובהמשך גם הופך את הכאב האישי שלו לשליחות ציבורית של הסברה וקבלה.
אי אפשר לדבר על "מילה שלי" מבלי לדבר על המשחק, שהוא ללא ספק גולת הכותרת של הסרט, שמצליחה לחפות על תסריט שלוקה בחזרתיות מסוימת. רוברט ארמאיו, שמוכר לצופים בעיקר מ"משחקי הכס" ומ"שר הטבעות: טבעות הכוח", מגיש כאן תפקיד שהוא כולו טוטאליות שובת לב ומרסקת – הוא ג'ון בכל רמ"ח איבריו. הוא לא "מחקה" טורט, אלא מצליח ליצור דמות מלאה, חיה ונושמת, ומצליח להכניס את הצופה לנימי נימיו בהזדהות סוחפת וכמעט בלתי נסבלת. לא במקרה התפקיד זיכה אותו בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בטקס פרסי הבאפט"א (האוסקר הבריטי) האחרון, כשהוא גובר על שחקנים מוכרים ממנו בהרבה כמו לאונרדו דיקפריו, טימותי שאלאמה ואדוארד נורטון.
מקסין פיק ("שיימלס"), בתפקיד האישה שלוקחת את ג'ון תחת חסותה, נפלאה. היא מצליחה להיות הדמות הגואלת של הסיפור מבלי להפוך למלאך אלטרואיסטי. יש בה הומור, עייפות, אנושיות וחום שהופכים אותה לדמות שנכנסת ללב כמעט מיד. שירלי הנדרסון (סרטי "הארי פוטר" ומסרטי "ברידג'ט ג'ונס") גם היא מצוינת כאימו של ג'ון. היא קרירה, נוקשה ולעיתים כמעט בלתי נסבלת, אך אף פעם לא חד-ממדית. הסרט מקפיד להזכיר לנו שגם היא קורבן של בורות ושל פחד. וכמובן שלא נשכח גם מפיטר מולאן ("האחיות מגדלנה", "אוזרק") , אחד השחקנים הסקוטים האהובים שפועלים כיום, קיבל על התפקיד מועמדות בפרסי הבאפט"א לתפקיד משני, ובצדק. הוא עושה כאן עבודה נהדרת. התסריט לעיתים מציב בפניו מוקשים של קלישאות, אבל הוא מצליח לעקוף את כולם ולהעניק לדמות עומק וחן.
גם הוויזואליה בסרט יפהפייה – הנופים של סקוטלנד עוצרי נשימה כמו גם שכונותיה האפרוריות, הצילום חודר ומדויק, הצבעים עזים ומשרתים את הקשת הרגשית, ויחד עם הפסקול, הכול עובד בהרמוניה ומעצים את החוויה הרגשית של הסרט כולו.
לא נרחיב על סיום הסרט כדי לא לספיילר, אבל כן נאמר שזה גם המקום שבו נמצאת חולשתו העיקרית. המערכה השלישית ארוכה מדי, עמוסה בכמה וכמה רגעי שיא רגשיים, ולעיתים נדמה שהסרט מתקשה להחליט מתי בדיוק להיפרד מהצופים, והוא סוגר קצוות בצורה מעט עגולה ומסודרת מדי. וזה עקב האכילס שלו: מצד אחד, זה הופך אותו מסרט איכות לסרט שהמורה המחליפה שמה לתלמידים בבית הספר. מצד שני, זה גורם לך להרהר בתפקיד של היצירה. כנראה שלג'ונס, שהקריב כל כך הרבה כדי ליצור את הסרט הזה, היה חשוב יותר ליצור סרט ערכי שיהדהד הלאה ויגרום לצופים להבין משהו חדש על העולם ועל האנשים שחיים בו מאשר לרצות שופטי פסטיבלים, וגם לזה יש מקום.
בסופו של דבר, "מילה שלי" הוא סרט שנכנס ללב ומסרב להתפנות ממנו. הוא מצחיק, קורע לב, לעיתים מניפולטיבי, אבל גם מלא חמלה ואנושיות. בעידן שבו המילה "סובלנות" נשחקה והוזלה, הוא מצליח להזכיר למה היא קיימת מלכתחילה, וזה שיעור ששווה להיזכר בו.