כולם קוראים לו "הסרט של דיקפריו", אבל דווקא שחקן אחר גונב בו את ההצגה

לכאורה, "קרב רודף קרב", סרטו החדש והמצופה של פול תומס אנדרסון, עוסק באב מהפכן שעושה הכול כדי להשיב את בתו שנחטפה (צ'ייס אינפיניטי, בבכורה קולנועית מרשימה). אבל זה לא סרט על משפחה ואהבת אב ובת: זה סרט עם חברי מחתרת שמסתבכים עם השלטונות, סרט על חושפי שחיתויות ועל המחיר שהם משלמים כשהם מחפשים צדק. זה סרט עם דמויות חד-פעמיות ומדויקות, אבל זה לא סרט אנסמבל. אז על מהו באמת?

כמו תמיד אצל אנדרסון, התשובה מורכבת יותר מהתוויות הז'אנריות שעל פני השטח. הפעם, מאחורי סיפור שנשמע כמעט כמו מותחן פעולה פוליטי, מסתתר בכלל סרט על שייכות, על הצורך האנושי להיות חלק ממשהו, על הפחד להישאר בחוץ ועל המחיר שמשלמים כששייכות מתנגשת עם בחירה חופשית.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הקולנוע הישראלי שרד מלחמות רבות. כיצד הוא ישרוד את 7 באוקטובר?

• גם 70 שנים אחרי מותו, כולם רוצים להיות הוא. מעטים מצליחים

• "הייתי הארכיון שלנו": חברת "המכשפות" חושפת את הסיפור של הלהקה המיתולוגית

גיבור הסרט הוא בוב פרגוסון, אותו מגלם לאונרדו דיקפריו בהופעה שמזכירה זוכה אוסקר אחר - ג'ף ברידג'ס, שבעברו היה חבר ב"פרנץ' 75", ארגון שמבצע פעולות ישירות נגד הממשל מתוך אידיאולוגיה מהפכנית. פרגוסון מעביר את ימיו הבוגרים בלגדל את בתו ולחיות מתחת לרדאד במקום מבודד וללא אייפונים, וכמובן תחת השפעת סמים שמעודדת את הפרנויות הדי מוצדקות שלו. האויב שלו, קולונל לוקג'ו, בגילום לא פחות ממופתי של שון פן שעושה קאמבק מרהיב למסך הגדול, מנסה בכל כוחו להתקבל למועדון סודי, אקסקלוסיבי ויוקרתי שהחברים בה תומכים, בין היתר, בעליונות לבנה קיצונית. שני הצדדים מתייצבים זה מול זה לא רק כשני אויבים אישיים, אלא גם כמי שמבקשים הכרה ממסגרת גדולה מהם.

במרכז הסיפור עומדת ווילה, בתו של בוב, נערה שנולדה מבת זוגו לשעבר של בוב שהייתה בעצמה חלק מהמחתרת, עד שנכנסה לתוכנית להגנת עדים. הילדה נחטפת בידי לוקג'ו, שמבין כי פרט חשוב בנוגע לחייה מערער את המשך קיומו שלו. עבור בוב, היא הסיכוי היחיד למשמעות אמיתית בעולם של בגידות ומאבקים אינסופיים.

בין לבין, אנדרסון מצייר עולם דיסטופי למחצה: מחנות כליאה למהגרים ממקסיקו, מדיניות גירוש אכזרית, ומנגנון צבאי שמופעל מתוך אובססיה לשאלה מי "שייך" למדינה ומי לא.

ככל שהסרט מתקדם, אנחנו הצופים עדים למסע של בוב להתנער מעברו כמהפכן רדיקלי ואת הנזק שהדבר גרם לו, ומאידך אנו עדין למסע הקשוח ומכמיר הלב של קולונל לוקג'ו הנוירוטי והנחוש להיכנס למועדון הימני הקיצוני, גם אם זה בתמורה למחיר כבד עליו הוא מוכן לשלם. מסביב לכל זה, עוסק הסרט גם בסיפורם של מהגרים בלתי חוקיים ובשאלת השייכות המקשרת מלכתחילה בין הארגון המחתרתי לממשל והצבא. אי אפשר לברוח מהשיוך שלך, אומר לנו הבמאי-תסריטאי המוערך, אבל גם אי אפשר להתקבל לכל מועדון שתרצה.

אנדרסון ידוע ביכולותיו להציג בסרטיו עולמות שמועטה מאוד הגישה אליהם: ארגון מחתרתי שנלחם בצבא על זכויות מהגרים ב"קרב רודף קרב", אולפני הפקה של סרטי פורנו ב"לילות בוגי", תוככי בית אופנה יוקרתי ב"חוטים נסתרים", כת מאמינים סגורה ב"המאסטר" ואת עולמם של כורי הנפט ב"זה יגמר בדם". ככזה, הוא מרבה להשית אותם ואת השאלות שמעסיקות אותו בהם על הדמות הראשית בסרט, ולכן אנו עדים להבנה מאוד מדויקת של תהליך שנוצר אצל מהפכן מבולבל כמו בוב, שמהרגע שגילה שהוא יהפוך להיות אבא – השאיר מאחוריו בשמחה רבה את עולם המהפכנות.

הסרט מצטיין גם מבחינה צורנית. השוטים הארוכים, תנועות המצלמה המדויקות והיכולת לייצר תחושה של חוויה כמעט פיזית, כל אלה נמצאים כאן בשיאם. הפסקול, שוב בשיתוף פעולה עם ג'וני גרינווד (לנצח מרדיוהד), תוקפני ומוזר, בנוי מצרימות וכלי נשיפה שמייצרים תחושה של מצור מתמיד. התוצאה היא סרט שמחזיק את הצופה דרוך, כאילו גם הוא חלק מאותו משחק השתייכות מסוכן.

צריך להגיד דבר אחד שהסרט לוקה בו, בניגוד לכל המרדפים המלחיצים והמותחים (בעיקר לקראת סיום הסרט, עם אחת מסצנות המרדף המצטיינות של השנים האחרונות), נראה כי לסרט עצמו לוקח לא מעט זמן להתניע, ואז – גם לא מעט זמן לכבות. שני פרקי הזמן המוצגים בו מעלים לא פעם שאלות, אולי אפשר היה לקצר במעט את הסרט הזה וליהנות ממנו כחוויה כוללת? אולי.

"קרב רודף קרב" הוא סרט עוצמתי וטעון, אך לעיתים גם מתסכל. הוא לא תמיד מצליח לפרוץ את החומות של עצמו, אבל כשהוא עושה זאת, הוא מציע חוויה קולנועית נדירה: שילוב בין סיפור אישי ובין אלגוריה פוליטית, בין אינטימיות ובין חזון קולנועי רחב.

יותר מכל, הסרט הזה מזכיר לנו מה אנדרסון מחפש כבר שנים: לא רק עלילה או דמות, אלא תשובה לשאלה הכי בסיסית – לאן אנחנו שייכים, ומה זה אומר על המקום הזה שאנחנו שייכים אליו?