בלי הסרטים שעשו את השנה הזו, 2025 לא הייתה נראית אותו הדבר

אין ספק ש-2025 לא הייתה שנה זוהרת במיוחד: אלימות, הקצנה וכאב מכל עבר היו מנת חלקה. ובהתאם, גם תעשיית הקולנוע - המקומית והעולמית - חטפה לא מעט: איומי צנזורה יומיומיים, טכנולוגיות חדשות וזולות מעבר לפינה (AI, לדוגמה) ורכישות ענק תאגידיות שמאיימות לשנות את פני המקצוע כולו, ופרידות - לעיתים טראגיות - מגדולי התחום כמעט מדי יום ביומו.

ועדיין, זו הניבה כמה מהסרטים הבולטים והנועזים של השנים האחרונות - ממעשיית ערפדים בדרום הגזעני של ארה"ב ועד סיפורו (השערורייתי, על פניו) של ילד פלסטיני בדרך לחוף הים - עד כדי שאפשר להגיד בבטחה: 2025 הייתה שנת קולנוע נהדרת. אז מה היו הסרטים הבולטים שליוו אותנו השנה, ולמה בכלל? הנה סיכום השנה האולטימטיבי באמנות שכולנו אוהבים לאהוב.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• הסרט הזה מתיימר להיות יצירת מופת, אבל הוא מתסכל מאוד ומקשה להתחבר אליו

• "צריכים להרוויח כסף": במאי "אווטאר" יחשוף את עלילת הסרטים הבאים?

• בריז'יט בארדו הייתה באור הזרקורים לזמן קצר בלבד, אך העולם לא הפסיק לדבר עליה

"קרב רודף קרב"

הסרט ששמעתם עליו מכל אדם, מכל עבר; זה שהוכיח ש"מפה לאוזן" עדיין קיים בימינו אנו. אפוס/סרט אקשן/סאטירה חברתית נוקבת (ועל הדרך עיבוד רופף למדי לרומן "Vineland" של הסופר תומאס פינצ'ון), "קרב רודף קרב" תפס מקום ניכר בראשו הקודח של הבמאי הנודע פול תומאס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "מגנוליה", "ליקריץ פיצה") כבר קרוב ל-25 שנה.

התוצאה? "קרב רודף קרב" מחזיק מראה אל מול המציאות החצי-אוטוריטרית של ארה"ב ב-2025, אך כזו שגם לא מאכילה בכפית את צופיה ולא חוסכת את שבטה מאף צד פוליטי. כשכולם בוחרים להתקרנף, סיפור זה - על מהפכן לשעבר (זוכה האוסקר לאונרדו דיקפריו באחת מהופעותיו הטובות ביותר בשנים האחרונות) שיוצא להציל את בתו המתבגרת (צ'ייס אינפיניטי, תזכרו את השם הייחודי הזה) מציפורניו של איש צבא פסיכוטי (זוכה אוסקר נוסף, שון פן, בהופעה שקשה להוריד את העיניים ממנה) - הוכיח שאפשר לחתור תחת הקונצנזוס ועדיין לספק בידור נהדר בכל הרמות (פסקול רודף, צילום מהפנט, תסריט קומי/מותח נהדר), שגורם לאנשים לרוץ אל בתי הקולנוע, דווקא כעת.

"מרשעת: חלק 2"

היכן ש"קרב רודף קרב" פעל על "פה לאוזן" חיובי, החלק השני של "מרשעת" נודע בקרב הציבור הרחב בעיקר בתור זה שאכזב ובגדול. אחרי שהסרט הראשון - שהביא למסך את המחזמר המצליח מברודווי אודות החברות/אויבות בין אלפבה (סינתיה אריבו) וגלינדה (אריאנה גרנדה) - גרף כ-760 מיליון דולר ברחבי העולם, הפך לשיחת היום מכל עבר, שיריו הפכו ללהיטים מיידיים, היה מועמד ל-10 פרסי אוסקר (וזכה ב-2 פרסים) ובעיקר החזיר את "הקוסם מארץ עוץ" (עליו מבוסס המחזמר) לתשומת הלב הציבורית - הציפיות היו בשמיים מחלקו השני של הסיפור המדובר.

עם זאת, התוצאה הוחזקה בחוטים רופפים, כשהתסריט, מלאכת הבימוי והקצב הפכו דלים וכבדים יותר, ואיבדו מאותו קסם ראשוני שמשך כל כך הרבה צופים אל בתי הקולנוע בפעם הראשונה. אין זה אומר שהקהל לא נהר בהמוניו, גם כשהיצירה פחות מרשימה - נכון לכתיבת שורות אלו, "מרשעת: חלק 2" גרף מעט יותר מ-500 מיליון דולר ברחבי העולם (והיד עוד נטויה), והבטיח שהכימיה של אריבו וגרנדה תישאר איתנו עוד שנים רבות בזיכרון הציבורי.

"שעת הנעלמים"

אימה היא הז'אנר הפופולרי ביותר שיש לקולנוע להציע, אך גם זה שהכי קל להתנשא עליו - טראשי, צווחני, זול, זה שלפעמים מושך בעיקר ילדים רועשים בכיתה ז' אל אולמות הקולנוע. אך כשסרט אימה כה מסקרן וכה מעורר הייפ כמו "שעת הנעלמים" מגיע אל המסך הגדול, גם הציניקנים הגדולים ביותר נופלים בקסמו ומבינים שאין לזלזל מדי בז'אנר האהוב.

הצלחה קופתית וביקורתית כאחד, סרטו של הקומיקאי שהפך לבמאי זאק קרגר ("ברברי") מביא את סיפורה המוזר של עיירה קטנה בפנסילבניה, שבוקר אחד מוכה בנורא מכול - כל ילדיה נעלמו באישון לילה (פורשים ידיים לאחור משל היו נארוטו), מבלי להשאיר כלל עקבות. דרך סיפור פנטסטי זה, מנסה קרגר לחשוף את השכבה האלימה והמדממת מתחת לקיום הפרברי "המושלם" של ארה"ב - זו שמתגלה מדי כמה שבועות בעוד רצח המוני בבית ספר או מכולת שכונתית. וכן, על הדרך, זהו גם סרט אימה כיפי למדי.

"מכתב לדויד"/"לאחוז בליאת"

שנת 2025 הייתה גם השנה בה נפרדה רשמית (כביכול) ישראל ממלחמת "חרבות ברזל", וכיאה נאלצה להתמודד עם שאלת הזיכרון - מה נכון לייצג בקולנוע, ואיך ממשיכים מכאן? הקולנוע התיעודי, ובראשו סרטים כדוגמת "מכתב לדויד" של תום שובל ("הנוער") ו"לאחוז בליאת" של ברנדון קריימר - התברר השנה כמו צעד נכון קדימה.

כשהם חותרים תחת הדימוי ההירואי המקומי שכה קשה לחדור, סרטו זוכה פרס אופיר של שובל אודות הקשר בינו ובין שורד השבי דויד קוניו, שכיכב בסרטו "הנוער"; וסרטו של קריימר, זוכה פרס הדוקומנטרי בפסטיבל ברלין האחרון (וזה שמופיע כעת ברשימה המקוצרת לפרס הזהה בטקס האוסקר הקרוב), העוקב אחר דרכה הלא שגרתית של שורדת השבי ליאת אצילי ומשפחתה להתמודד עם השכול והמאבק לשחרורה - ביקשו להכיר לקהל צד אחר של השכול והכאב, אינטימי וחשוף הרבה יותר מזה שמגולם בדרכי התקשורת המרכזיים. טוב יותר מכל אמצעי הסברה, סרטים אלו הם קולנוע במיטבו.

"הים"

כמו "מכתב לדויד" ו"לאחוז בליאת", גם "הים" - סרטו זוכה פרס אופיר של שי כרמלי פולק - ביקש שלא להתיישר לשום קונצנזוס או דעה קדומה בתפיסה הישראלית. כמו יצירות רבות אחרות לפניו מאותו הסוג, גם הוא נאלץ להיאבק בעור שיניו בשביל הזכות בכלל להגיד את אשר על ליבו.

מה שהתניע את סאגת טקס פרסי הקולנוע החלופי, כששר התרבות והספורט מיקי זוהר החליט לשלול את תקציב טקס פרסי אופיר בשל זכיית הסרט הנ"ל (בו לא צפה, כך הודה, עד ימינו אנו), "הים" - סיפורו של ילד פלסטיני ששם לעצמו למטרה לראות את הים בתל אביב, לאחר שהוא לא מורשה לעבור מחסום צבאי בדרכו לטיול כיתתי לחוף - הוא בראש ובראשונה סיפור הומאני ואותנטי על מה שחופף בין יהודים, מוסלמים ומה שביניהם, ואיך זה גדול בהרבה מהמחיצות שבינינו. אם זה נקרא רדיקלי בימינו, אזי כולנו צריכים להיות גאים להיות רדיקליים שכאלו.

"חוטאים"

מסרט אחד שתופס את ה"צייטגייסט" (רוח התקופה) למשנהו. לבמאי ראיין קוגלר (סרטי "הפנתר השחור", "קריד") יש יכולת חד-פעמית לשלב בין בידור פופולרי, שמושך המונים לבתי הקולנוע, ובין הבנה אחרת של נבכי היחסים הבין-גזעיים באמריקה. מוקדם יותר השנה, הוא עשה זאת שוב - הפעם עם דרמת הערפדים "חוטאים".

מה שגרף לא פחות מ-368 מיליון דולר ברחבי העולם (אל מול תקציב של 100-90 מיליון דולר בלבד), הפך לסרט המקורי המצליח ביותר בקופות מאז 2017, ונראה שהוא בדרך להיות אחד הזוכים הגדולים של עונת הפרסים הקרבה. התברר שזו הימור מוצלח במיוחד של אולפני האחים וורנר (בשנה הגורלית בתולדותיהם) על חזונו היצירתי של קוגלר. כשהוא שב לשתף פעולה עם המוזה הנצחית שלו, השחקן מייקל בי. ג'ורדן ("קריד") - הפעם בתפקיד כפול, כצמד תאומים מפוקפקים - הבמאי מקשר בין דרום ארה"ב של ראשית המאה ה-20, דאז עדיין נשלט על ידי חוקי "ג'ים קרואו" הגזעניים, ובין ההיסטוריה הענפה של מוזיקת הבלוז ומיתוסים על מוזיקאים ש"מכרו את נשמתם לשטן" לכדי חגיגה של צבע, קול, דם והיסטוריה שרבים ניסו לקבור במשך שנים. לפעמים גם רעיון מקורי יכול להניב פירות נאים.

"לשחרר את שולי סאן"

ולסרט שעשה הכול מלבד לפלג את צופיו: סרט ההמשך לאחד מהסרטים הישראלים הנצפים ביותר בכל הזמנים, "לשחרר את שולי" מ-2021, הגיח כמעט משום מקום ביולי האחרון; החזיר את שלישיית "מה קשור" (ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי) לנעליהם של אביהו, בצלאל ונתי; הגיע תוך פחות מחודש למיליון צופים, ובמהרה זינק למקום החמישי ברשימת הסרטים הישראלים הנצפים ביותר אי פעם; והבטיח את קיומו של סרט נוסף בסדרה וחזר לביתו.

כשהוא מוכיח שבלוקבאסטרים ישראלים עובדים כנראה טיפה אחרת בארץ מאשר המקבילות שלהם בשאר העולם, מסעם חסר העכבות (והתקינות הפוליטית) של השלישייה האהובה ליפן, במטרה לשחרר את - איך לא - שולי, סימן כיוון מסוים אליו ילך הקולנוע הישראלי יותר ויותר מכאן והלאה. זה טוב? זה רע? אין לדעת, אבל זה בעיקר מאוד רווחי.

"ערך סנטימנטלי"

היו ימים ובהם החלוקה הייתה מאוד ברורה - יש קולנוע הוליוודי, שמגיע לכל עבר על פני כדור הארץ וזוכה לילות כימים לשבחים מהתעשייה האמריקאית; ויש קולנוע אירופי, שמסתפק בפסטיבלי קולנוע אמנותיים ו"מתנשאים", ומדי פעם באיזה פרס ניחומים באוסקר. הימים האלו, כך נדמה, חלפו ואינם. "ערך סנטימנטלי", הדרמה החדשה מבית היוצר של הקולנוען הנורווגי יואכים טרייר ("האדם הגרוע בעולם"), היא ההוכחה הניצחת לכך.

זוכה פרס ה"גרנד פרי" בפסטיבל קאן האחרון ומהמועמדים הבולטים בעונת הפרסים שבאה עלינו לטובה, שצפוי לעלות באקרנים בישראל בחודש פברואר, "ערך סנטימנטלי" הגיע כדי להראות לעולם שגם דרמה משפחתית עמוקה ונוגעת יכולה להיות בידור לא רע בעידן של סרטי ענק. מובל על ידי הופעות נהדרות מצד סטלן סקושגורד ("אנדור") ורנטה ריינסב (זוכת פרס השחקנית הטובה בקאן על "האדם הגרוע בעולם"), סרטו של טרייר מצליח ללהטט בקלילות בין טראומה בין-דורית, ניכור משפחתי והתמוטטות עצבים למעשייה שמחממת את הלב. כמה פשוט, ככה טוב.

"האקדח מת מצחוק"

היו ימים שבהם סרטי פרודיות, כאלה שלעגו לכל דבר סביבם, היו למלכי הקופות ברחבי העולם. ב"היו ימים", הכוונה ללפני כחצי שנה. כן, שנים אחרי ימי תהילת הז'אנר, החליטו השנה הקומיקאי והבמאי עקיבא שייפר (שליש מצוות The Lonely Island, לצד אנדי סמברג וג'ורמה טאקון) והמפיק והיוצר סת' מקפרלן ("איש משפחה", "טד") להחיות את אחד הפרנצ'ייזים האהובים של שנות ה-80 וה-90 עם המשך/רימייק מלא אהבה למקור - "האקדח מת מצחוק".

לנעליו של הכוכב האגדי מהסדרה המקורית, לזלי נילסן המנוח, נכנס כוכב אקשן מכובד משל עצמו, ליאם ניסן ("חטופה") - שלא פחד להגחיך את עצמו עם חצאית וסוכריה על מקל כשצריך, ולצידו כוכבת עבר נוספת עם מנה גדושה וחוש קומי מופלא, פמלה אנדרסון ("משמר המפרץ"). הייתם מניחים שקומדיה מיושנת שכזו לא תצלח את האקלים הציני של 2025, אך "האקדח מת מצחוק" מודל 2025 גרף יותר מ-100 מיליון דולר ברחבי העולם (אל מול תקציב של 42 מיליון בלבד) והוכיח שהציבור צמא שוב לקומדיות, וגם מה שנראה כמו תעלול יח"צ שכולל רומן נוצץ בין שני כוכבי הסרט בהחלט יכול לסייע למכירות.

"מרטי סופרים"

אם ביחסי ציבור עסקינן, הנה סרט שלימד כל אחד ואחד בתעשייה קורס 101 על איך ליצור התרגשות אורגנית לסרט שבימים רגילים היה מצליח כמו דוקומנטרי בסינמטק.

בראשית 2025, לאחר שזכה בפרס איגוד שחקני המסך על תפקידו כבוב דילן בסרט הביוגרפי "אנונימי לגמרי", הכריז הכוכב העולה טימותי שאלאמה (שזה עתה חגג 30) שברצונו להיות "אחד מהגדולים". רבים ראו בנאום השחצני סימן לבחור צעיר שקצת "עף על עצמו", אך מעטים באמת ידעו מה יש לו בקנה. נריץ קדימה ונגיע לחודשים האחרונים, בהם פצח שאלאמה באחד ממסעי היח"צ הקדחתניים ביותר שנראו בשנים האחרונות, עבור "מרטי סופרים" - אפוס דרמטי ופרוע אודות רצונו חסר הפשרות של שחקן פינג-פונג אמריקאי-יהודי צעיר (שאלאמה) בראשית שנות ה-50 להיות הספורטאי המוביל בעולם בתחומו.

לא בדיוק החומר שממנו עשויות הצלחות קופתיות, נכון? תשאירו את זה לשאלאמה - שהספיק לשווק קורנפלקס ודמותו עליו, להסתובב עם פמליית אנשים ולהם כדור כתום במקום ראש; להפוך ז'קט לא נאה במיוחד לפריט האופנה הנחשק בעולם (אחריו תרים - ללא הצלחה - אלפים מכל עבר); לשחרר שיר ראפ אודות הסרט עם ראפר צעיר שהוא כן או לא האלטר-אגו שלו עצמו; להופיע על פסגת אודיטוריום ה-Sphere העצום בלאס וגאס; לפתח ידידות אינטרנטית מרגשת עם לא אחרת מזוכת "Britain's Got Talent" סוזן בויל, להביא לאולפן A24 העצמאי את אחת הפתיחות המסחריות הטובות ביותר בשנות קיומו' והיד עוד נטויה. כעת, נראה שכולם יודעים - אוסקר או כדור פינג-פונג ביד, טימותי שאלאמה הוא כוכב קולנוע של ממש. הוא *הוא* מרטי סופרים.