אמריקה בחוץ, העולם בפנים: פסטיבל קאן 2025 הוכיח שמלחמת התרבויות בעיצומה

עוד שנה חלפה, ומהדורה נוספת של אירוע הסרטים הגדול בעולם הגיעה לסיומה: פסטיבל קאן ה-78 נחתם אמש (שבת) בבירת הריביירה הצרפתית, כשפרס "דקל הזהב" הלך לבמאי האיראני ג'פאר פנהאי על סרטו "תאונה פשוטה" ("It Was Just an Accident"). פנהאי, מטרה ותיקה של המשטר האיראני ומי שעצמו נכלא פעמיים (בפעם האחרונה לפני כשנתיים), חזר ללב עינויי השבי בסרטו הזוכה העוסק בחמש דמויות שונות שמשוכנעות כי זיהו את האדם האנונימי שהתעלל בהן בכלא. "זה הזמן לבקש מכל האיראנים עם דעות שונות מהמשטר הנוכחי, שימו את חילוקי הדעות בצד", אמר פנהאי בנאום הזכייה, "הדבר הכי חשוב כעת הוא להבטיח את החופש במדינתנו".

במובנים רבים, הזכייה של פנהאי רק חיכתה לקרות - העניין היה רק התזמון. אחרי שזכה בפרס "מצלמת הזהב" בקאן 1995, זכה הבמאי האיראני עם סרטו "המעגל" בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה בשנת 2000 ובפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין 15 שנה לאחר מכן, עם סרטו "טקסי". בכך הפך פנהאי לבמאי הרביעי בהיסטוריה (אחרי אנרי-ז'ורז' קלוזו, מיכלאנג'לו אנטוניוני ורוברט אלטמן) שזכה בשלושת פסטיבלי הקולנוע הגדולים. כשהשחקנית הצרפתייה המעוטרת ג'ולייט בינוש עלתה לבמת הטקס והחזיקה שלט שקורא "לשחרר את ג'אפר פנהאי" כבר ב-2010, נדמה היה שהעניין חתום. 15 שנה אחר כך, כשבינוש עומדת בראש חבר השופטים בפסטיבל, התהייה אוששה.

ואולי, במבט רחב יותר, הזכייה של פנהאי לא מסמלת רק ניצחון אישי על משטר רצחני, אלא ניצחון הקולנוע העולמי על הקולנוע ההוליוודי. מלבד "תאונה פשוטה", זוכי הפסטיבל הגדולים לא הגיעו מהמעצמה הגדולה בעולם, אלא סימנו גיוון תרבותי רחב: "Sentimental Value", סרטו של הבמאי הנורווגי יואכים טרייר וחזרתו המצופה לפסטיבל אחרי להיט האינדי "האדם הכי גרוע בעולם" מ-2021 (גם כאן התאחד הבמאי עם המוזה שלו - השחקנית רנטה רנסיב), סומן בעיני רבים כזוכה הוודאי בפרס הגדול, אחרי שזכה לתשואות במשך 19 דקות בסיום הקרנתו (סממן של הערכה מטאורית במונחי הפסטיבל); בפועל, נאלצה הדרמה המרגשת הזו של טרייר, אודות היחסים העכורים בין שחקנית צעירה לאביה הבמאי המזדקן, להסתפק "רק" בפרס השני בחשיבותו - הגרנד פרי.

בזה אחר זה עלו לבמה הצרפתית במאים ושחקנים מכל קצוות תבל. בין היתר, הבמאית הגרמנייה מאשה שילינסקי (אף היא סומנה ראשית כמועמדת פוטנציאלית לזכייה בפרס הגדול של הפסטיבל) זכתה בפרס חבר השופטים על הדרמה הבין-דורית "Sound of Falling"- אותו חלקה עם אוליבר לאקס הספרדי, שהציג את סרטו הפסיכדלי "Sirât"; האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן הבלגיים - להם כבר שתי זכיות ב"דקל הזהב" במרוצת השנים ("רוזטה" ב-1999 ו"הילד" ב-2005) - זכו בפרס התסריט על סרטם "The Young Mother’s Home", שחוזר לעיסוקם התמידי בעוולות כלפי המעמד הנמוך באירופה.

עוד בין הזוכים נמנו הבמאי הסיני בי גאן ויצירתו הסוריאליסטית "Resurrection", שזכו בפרס המיוחד; השחקנית נאדיה מליטי זכתה בפרס השחקנית על הופעתה כבת למשפחה אלג'יראית שמתמודדת עם זהותה הגאה ב"The Little Sister" - סרטה של שחקנית/במאית אחרת, חפזיה חרזי; הבמאי הברזילאי מנדוזה פיליו זכה בפרס הבמאי על המותחן הפוליטי " The Secret Agent" והשחקן הראשי ואגנר מורה ("נרקוס") עלה בשיחת וידאו בכדי לקבל בהתרגשות את פרס השחקן - בשנה מוצלחת במיוחד עבור הקולנוע הברזילאי, אחרי זכייה ראשונה אי פעם בפרס הסרט הזר בטקס האוסקר האחרון על "אני עדיין כאן" של וולטר סאלס.

המשותף לכל אלו? סיפורים קטנים, "זרים" באופיים, שמחפשים "שלווה" אל מול עולם כאוטי יותר ויותר, בתעשייה שמאוימת מיום ליום. אין פלא אם כך שטרייר ביקש לסכם את הדיון על סרטו במשפט אחד: "רוך ועדינות הן ה'פאנק' החדש". מנגד, היעדרותם של במאים ובמאיות דוברי אנגלית, מרביתם אמריקאים - שנהרו בהמוניהם לפסטיבל השנה - מרשימת הזוכים הסופיים מסמנת רתיעה, דחייה מסוימת עבור כל מה שארה"ב מסמנת בימים אלו.

אין בכך להגיד שהרומן הוותיק בין הפסטיבל לאמריקה נגמר - להפך: שנה אחרי שהבמאי העצמאי שון בייקר "החזיר את הגביע הביתה" עם "אנורה" (13 שנה אחרי הזכייה האמריקאית האחרונה), פסטיבל קאן "פרגן" בגדול להוליווד - מטקס פתיחה שחלק כבוד לרוברט דה נירו (שקיבל פרס מפעל חיים), עם הופעות אורח מצד לאונרדו דיקפריו וקוונטין טרנטינו; "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" שפתח את הפסטיבל והביא את הכוכב הבלתי נדלה (וגם בלתי נלאה) טום קרוז לריביירה; ועד הפרימיירה החגיגית של "Highest 2 Lowest" של ספייק לי, שהחזירה את כוכב הסרט דנזל וושינגטון לעיר אחרי למעלה מ-30 שנה, שמצידו הספיק לריב עם צלמים מקומיים ולקבל - בהפתעה - פרס מפעל חיים.

באותה מידה, אין בכך להגיד שהיוצרים האמריקאים שנחתו בריביירה מייצגים במיוחד את הממשל האמריקאי הנוכחי ומטרותיו - בלשון המעטה. מדה נירו ועד ריצ'רד לינקלייטר ו-ווס אנדרסון (שדאג לעשות זאת בהומור היבש ביותר, כהרגלו), תקפו פומבית את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ולעגו לתוכניתו הביזארית למדי להטיל מכס של 100% על סרטים שצולמו במדינות זרות. אחרים הסתפקו בהתנערות מהמדיניות הקסנופובית שהנשיא מקדם, הן ביצירתם והן באמירותיהם.

ועדיין, סרטי האוטרים דוברי האנגלית נחלו מפלה קשה בזה אחר זה: המחווה האוהבת והנאמנה של לינקלייטר ל"עד כלות הנשימה", סרטו המכונן של ז'אן-לוק גודאר, ב"Nouvelle Vague", התקבלה בחיבה רבה, אך חלק ראו בה "מחווה ריקנית"; סרטו החדש של ווס אנדרסון, " The Phoenician Scheme", התקבל בקרירות/אדישות האופיינית ליחס הביקורתי לסרטיו ותו לא; "Highest 2 Lowest" של לי יצר באזז אך לא דיו לכדי זכייה, ואילו "אדינגטון", הסאטירה הפוליטית-מערבון הקורונה של ארי אסטר ("מידסאמר") לה ציפו רבים, התקבל בביקורות חלוקות עד מזועזעות, שראו ביצירה התייחסות שטחית ביותר למצב הקיים. גם חזרתה של הבמאית הסקוטית לין רמזי ("חייבים לדבר על קווין") לפסטיבל עם "Die, My Love" וסרטה המקסים של הבמאית ה"סופר-ריאליסטית" קלי רייכארט, "The Mastermind", זכו להתעלמות מסוימת מצד הממסד הצרפתי.

מנגד, דווקא חברת ההפקה/הפצה האמריקאית הקטנה "ניאון", שהוקמה לפני פחות מעשור, עשתה היסטוריה בטקס הסיום אמש: כשהיא עומדת מאחורי "תאונה פשוטה" (וגם "Sentimental Value" - כלומר, הניצחון היה מובטח לה מלכתחילה), "ניאון" שברה שיא בפסטיבל כשהפכה לזוכת "דקל הזהב" זו השנה השישית ברציפות - אחרי "פרזיטים" ב-2019 (שגם גרף את פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר), "טיטאן" ב-2021 (סרטה החדש של היוצרת, ג'וליה דוקרנו, "אלפא", התקבל השבוע בבוז בפסטיבל), "משולש העצבות" ב-2022, "אנטומיה של נפילה" ב-2023 ו"אנורה" ב-2024 (זוכה האוסקר השני ברשימה זו).

"ניאון", מצידה, הגיבה ברשתות החברתיות בתמונה אחת - הכדורסלן הגדול מכולם, מייקל ג'ורדן, זוכה 6 אליפויות NBA, בין היתר. אז איך חברת אינדי קטנה מניו יורק משנה סדרי עולם אל מול תעשייה הוליוודית שמראה סימני גסיסה? האם מדובר במלחמת תרבות או בעיה פנים-אמריקאית שמוצגת לעיני כולם? התשובה פשוטה: גם וגם. בעוד התעשייה האמריקאית נאבקת להבין מה הלאה, כשהאומה שלה נראית רגע ממלחמת אזרחים נוספת או קריצה לטוטאליטריזם, נדמה כי אירופה מנסה לקחת חזרה את המושכות כמתוות הלך הרוח הציבורי/תרבותי בעולם.

נכון, אין בכך להגיד שפסטיבל קולנוע אקסלוסיבי הוא בהכרח הסממן לחיי היום-יום, אך הנה רק דוגמה קטנה למאבק הרעיוני שהתרחש מאחורי הקלעים: בעוד הפסטיבל נפתח ביום בו הורשע השחקן הצרפתי המיתולוגי ז'ראר דפרדייה בתקיפה מינית של שתי נשים, לאורך שבועיים אלו נצפה יחס אמביוולנטי לתוקפים סדרתיים. מצד אחד, נוכחותו על השטיח האדום של השחקן הצרפתי תיאו נבארו-מאסי נאסרה במהלך פרימיירה לסרט בו הוא השתתף;  מצד שני, מי שהואשמו לא פעם בתקיפה ובאלימות מינית - ביניהם שיה לבוף, ג'וליאן אסנאג' (שניהם הגיעו בכדי לקדם סרטים דוקומנטריים אודותיהם) ועזרא מילר - דווקא התהלכו להם בקלילות על השטיח האדום.

גולת הכותרת הייתה ההזמנה הנמהרת של השחקן וה"פרסונה נון-גרטה" - זמן קצר לאחר שזוכה ממספר האשמות בגין תקיפה מינית סדרתית - קווין ספייסי לערב הגאלה של עמותת "Better Fund" (שאינו קשור באופן ישיר לקאן), בו נשא נאום חוצב להבות על היותו "דלטון טראמבו המודרני" - כרפרור לאותו תסריטאי שהוכנס ל"רשימה השחורה" בתקופת המקארת'יזם. היחס האמביוולנטי למהפכת ה"מי-טו" - בראשיתה קונסטרוקט אמריקאי - עצמה מסמנת קריאת תיגר מסוימת (שאולי איננה לחיוב) על מה "מקובל" בתעשייה ומה לא; מנגד, כשנשיא ארה"ב עצמו נותר עם היסטוריה של האשמות תקיפה מינית, אולי מנסים להציב את עצמן אירופה והעולם כסמן הליברלי יותר, מי שיתווה מכאן והלאה את ערכי המוסר.

גם אם נזלוג לרגע לזווית המקומית - כשבמאי מוערך כמו נדב לפיד, שרק לפני כמה שנים גרף את פרס הבמאי בפסטיבל, "נדחק" לתחרות קטנה יותר מהרגיל אך מגיש סרט שעומד בראש רשימות המבקרים מקאן, כ"סטירה מצלצלת לקיום הישראלי" - ההבנה היא שסדרי עולם משתנים.

ואולי הפסקת החשמל שהשביתה אתמול את הפסטיבל למרבית היום היא יותר מסתם אנקדוטה - אולי כמו אותו בניין מרשים, גם עתידו של הקולנוע בעולם שמרני יותר ויותר הוא לוט בערפל.