הצעקה האחרונה: כך הפכו סרטי האימה הטראשיים לדבר הכי חם בקולנוע

הפעלה: לכו לבית הקולנוע הקרוב למגוריכם, ותבדקו אילו סרטי אימה מוקרנים בו. במהרה תמצאו, בין היתר, את "28 שנה אחרי", ההמשך המדובר לקלאסיקת הזומבים "28 ימים אחרי" של דני בויל מ-2002; "יעד סופי: קשר דם", הסרט השישי בסדרת סרטי האימה העל-טבעיים משנות ה-2000; והחל מ-31 ביולי יפציע בהם גם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", סרט ההמשך לסרט הסלאשרים באותו השם מ-1998.

לא, השנה אינה 2000, ראש הממשלה אינו אהוד ברק ואנשים אינם מתפלאים מהתופעה החדשה ששמה בריטני ספירס. זו 2025, שנה שבה פרקים חדשים בסדרות סרטים שנחשבו לטראשיות זוכים להצלחה מסחררת - ביקורתית וכלכלית. כך, "יעד סופי" האחרון הספיק להרוויח יותר מ-284 מיליון דולרים בריצתו הקצרה (הסרט הקופתי ביותר בסדרה) ולקבל את הביקורות החיוביות ביותר ביחס למותג, ואילו "28 שנה אחרי" (מראש תוצר בסדרת סרטים מוערכת הרבה יותר משאר השמות שצויני) הרוויח בפחות מחודש לצאתו יותר מ-126 מיליון דולרים, אל מול תקציב של 60 מיליון דולרים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• כבר לא מהורהר כבעבר: כך סופרמן האופטימי חזר בשיא כוחו לאופנה

• 40 שנה אחרי, כנראה שאין עוד סרט כמו "בחזרה לעתיד" - וטוב שכך

• מה לדינוזאורים ולמחנות השמדה? בחזרה לקיץ הגורלי ששינה את פני הקולנוע

אז כיצד הפכו סרטי האימה הטראשיים, או סרטי אימה בכלל, לדבר שאין כבר כל כך במה להתבייש בו, או במילים אחרות - עסק רווחי למדי? ננסה לענות על כך על רגל אחת.

אולי ראוי להתחיל בתזכורת שסרטי אימה קיימים משחר ימי הקולנוע, שלהם תמיד היה קהל (נאמן וחולף) ולא פעם הפכו ללהיטים לא קטנים כלל - מסרטי המפלצות האייקונים של "יוניברסל" בשנות ה-30 ("דרקולה", "פרקנשטיין") לסרטים הסמי-אירוטיים של "RKO" בשנות ה-40 ("קללת אנשי החתול") ועד יצירות שנוטות לכיוון המדע הבדיוני בשנות ה-50 ("דבר מעולם אחר", או בשמו הנודע - "היצור") ושגשוג אולפני "האמר" המדממים במקביל בבריטניה ("דרקולה" בכיכובו של כריסטופר לי וכו').

המשותף לכל אלו? תיוגם כ"בי-מוביז" ("B-Movies") - כלומר, סרטים שקל וזול להכין, לא פעם כדי לשמש כחלק השני והפחות רציני בשיטת ההקרנה הכפולה ("Double Feature"). במילים אחרות, בידור זול ו"טראשי", ולא משהו שיש לשים אליו לב באופן יוצא דופן - בטח שלא להיקרא כ"אמנות".

עם מות צורת ההפקה הישנה בסוף שנות ה-60 ועליית "הוליווד החדשה", במאים שהתחנכו על ברכי אותם "בי-מוביז" החלו להוציא לשוק סרטי שניסו למצוא את האמנות שבאימה, או המשיכה לטראש. מיצירות רציניות ומוערכות ביקורתית כדוגמת "תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי ו"מגרש השדים" של ויליאם פרידקין (שעד היום נותרו בין הדוגמאות הבודדות ליצירות אימה שהצליחו גם בטקס האוסקר) ועד עשייה אקספירמנטלית/"אנדרגראונד" יותר מצד ג'ורג' רומרו ("ליל המתים החיים"), טובי הופר ("המנסרים מטקסס"), דיוויד קרוננברג ("וידיאודרום", "הזבוב") וכמובן דיוויד לינץ' ("ראש מחק").

במקביל, במאים שהחלו בתקופות אלו - כדוגמת ווס קרייבן וג'ון קרפנטר - הכירו לעולם את תת-ז'אנר הסלאשרים בסדרות סרטים כדוגמת "הסיוט ברחוב אלם", "יום שישי ה-13" ו"ליל המסכות" ("האלווין"), ששילבו בין הצלחה ציבורית רחבה לטראש "טהור". באמצע שנות ה-90, כשז'אנר הסלאשרים גווע, אותו קרייבן - שתמיד חיפש להמציא את עצמו מחדש - הכיר לעולם את "צעקה", שלעג לסרטים שאותם הבמאי סייע להפוך לפופולריים, ובמקביל הפך את סרטי ה"קבוצת נערים/ות חתיכים/ות עם איום קיומי" לדבר החם הבא של העשור.

סרטים כדוגמת "סיוט בחדר המורים", "אגדה עירונית" וכמובן "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", וכך גם סדרת "יעד סופי", החלו להופיע בזה אחר זה - אך גם הם נתפסו כזניחים (אמנם לא קופתית), והמעגל חזר חלילה.

נדמה, איפוא, שמה שהחזיר את ז'אנר האימה לתור הזהב שאנחנו חווים כעת הוא הקמתו של אולפן הפקות עצמאי וקטן בשם "בלומהאוס" על ידי ג'ייסון בלום. לצד להיטים כמו "הטיהור" ו"הרוע שבפנים", החלטה כלכלית אחת שעשה בלום כשאליו הגיע הקולנוען - דאז קומיקאי - ג'ורדן פיל עם סרטו "תברח" הייתה גורלית.

לא רק ש"תברח" הרוויח לחברה ולפיל אוסקר נוצץ במיוחד, אלא שחיבורו של ז'אנר לביקורת חברתית נוקבת על שסע גזעי באמריקה שרק הלך והחמיר מאז, הראה לעולם הביקורתי ובכלל שגם אימה היא צורת אמנות מתקבלת ומתוחכמת, שמשקפת את העולם שבחוץ לא פחות מאחרים.

האם מדובר בנוסחה ברורה? לא, וגם "בלומהאוס" ידעה קשיים (אחד ממש לאחרונה, עם הכישלון המדהד של "מייגן 2.0") ויש אלו שיטענו שהחזרה לסרטי האימה הטראשיים של שנות ה-90 היא בכלל תוצאה של מחלת הרימייקים של הוליווד, אבל כל עוד המציאות ממשיכה להידרדר, אי אפשר להתעלם מכך שסרטי האימה שמשקפים זאת - גם אלו שנחשבו ל"זולים" רק לפני 20 שנה - כאן כדי להישאר.