"לא פה ולא שם" מציג גיבורות חזקות ולא נופל לקלישאות

האם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר? רווקות צעירות גרות יחד בשותפות בדירה שכורה בתל אביב. בבוקר עובדות, בלילה מסיבות וקרחנות. מחפשות את החצי השני, אך לא נכנעות לנדנודים של ההורים להתמסד. יום אחד אל הדירה עוברת בת הדודה הדתייה מהפריפריה של אחת השותפות, אשר מסבלטת את חדרה לתקופת הבחינות באוניברסיטה. הבחורה המסורתית בטוחה בהתחלה שנקלעה לסדום ועמורה. אך בהמשך תיווצר ביניהן ידידות, שתגרום להן לבחון מחדש את חייהן.

התקציר הזה אולי נשמע כמו שארית שנותרה במחסן מתוך מלאי הסדרות ההוא ששטף את הטלוויזיה שלנו בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ומיפה את השטח של פלורנטין בואכה שדרות רוטשילד. אלא ש"לא פה ולא שם", שזה סיפורו, לא היה יכול להיות רחוק יותר מהקלישאות ההן, וכל מה שעושה את ההבדל הענק, והופך אותו למרתק, הוא בסך הכול שהגיבורות שלו הן ערביות, ולא יהודיות.

הדמויות של הבליינים החילונים והמעודכנים מהמגזר, היו די שקופות ביצירות התל אביביות עד היום. הן לא נעדרו לחלוטין, למשל ב"הבועה" של איתן פוקס, אך אי אפשר להתעלם מהמימד חשיפתי שמביא עמו סרטה של מייסלון חמוד, המציע הצצה לתרבות שמתקיימת בלב הפועם ישראל, אך סמויה מן העין. גם מי שנוהג לפקוד בקביעות את הפאבים באזורי הבילוי הפופולאריים בעיר, כנראה לא פגש במציאות את בני החבורה הזו, ולא שמע את פסקול הסרט המורכב מלהיטי מוזיקה אלקטרונית בערבית. אולי אם הדרים ליפו, וגם אז לאו דווקא.

הסרט מוסיף ייצוגים של טיפוסים לא שכיחים, למשל של הומו פלסטיני נשי שמסניף ריטלין, או לסבית ערבייה שעושה סטאז' באיכילוב, והוא לא בא בטענות כלפי התל אביבים שאולי לא פגשו את הדמויות הללו, משום שגם הגיבורות נותרות מסוגרות, ולא מתערבבות עם היהודים סביבן. ניסיון של קולגה להתחיל עם אחת מהן נקטע באיבו כשהיא מבהירה לו שאין למערכת יחסים ביניהם שום סיכוי ריאלי לשרוד, ומטיחה בו "אימא שלך תקבל אותי"? החלק השולי של שאר היהודים בסרט מסתכם בהפניית מבט עקום כלפי הבנות כאשר הן מודדות שמלה בחנות, או חותכות בצל במטבח של מסעדה בה "הסועדים לא רוצים לשמוע את העובדים משוחחים בערבית, הם באו ליהנות".

אך עיקר הביקורת אינו מופנה כלפי סוגיות הלאום, כמו בסרטי הסכסוך, אלא כלפי הפטריארכיה בעולם הערבי. כל הגברים, בין אם אבות או מחזרים, מוצגים כשמרנים ומדכאים, רובם אף נחשפים כצבועים בשלב זה או אחר. כשמחזר של אחת הבנות מתארח בבית משפחתה, הוא משוחח ישירות עם אביה, הם מביטים זה בזה והיא נדחקת אל הרקע, שותקת. בחלק מהדיאלוגים הגברים עומדים מעל הבנות היושבות, כך שבפריים מופיע רק פלג גופם התחתון. חמור מכך, ארוסה של הבחורה הדתייה, זה אשר מעז להשפיל אותה בהעלבות על שיצאה לתרבות רעה, מתגלה כאלים, מסוכן ונטול ערכים.

על אף ששלוש הגיבורות סובלות מנחיתות מעמדית ודיכוי, הסרט אינו מציג אותן כחלשות ופסיביות, ומבהיר בדיוק כמה הן חזקות ומלאות פוטנציאל. גם הודות למשחק המצוין של שלוש השחקניות בתפקידים הראשיים. מונא חוה בתור לילה, הפרקליטה החריפה. סאנא ג'ממאליה בתפקיד סלמה, העובדת בעבודות מזדמנות, חולמת להיות די.ג'יי, ומסתגרת בארון. ושאדן קנבורה המגלמת את נור האדוקה ועטוית כיסוי הראש, שעולם הערכים שלה מתמוטט. יש לציין גם את הופעותיהם של השחקן והמוזיקאי מחמוד שלבי (שקופים) ושל הנרי אנדראוס.

שם הסרט, "לא פה ולא שם", מבטא כמובן את הווייתן התלושה של הבנות, פיזית, חברתית ונפשית. אפילו בחיקה החם והמגן של הבועה התל אביבית, הזרות הטבועה בהן אינה מאפשרת להן למצוא את מקומן, והן עומדות מול מבוי סתום. הקהל הישראלי הוכיח מוקדם יותר השנה את נכונותו לצפות בסרט מקומי דובר ערבית, כשקיבל בחום את "סופת חול". אפשר לקוות שהסרט הזה ימצא את הקהל שהוא ראוי לו, ולא יישאר תלוי באוויר, לא פה ולא שם, כמו הגיבורות.

עוד ברשת סלבס:

כל הפרטים על חתונתם של אדוה דדון וגלעד שלמור

כל הפרטים על חתונתם של מאיה ורטהיימר ואסף זמיר

פרסום ראשון: קרן מיכאלי בזוגיות חדשה

הבהלה לזהב: מדוע בוטחה מיכל אנסקי בכחצי מיליון שקל?

הישראלי שהפיק חתונה ב-40 מיליון דולר