כשהשמש שקעה במזרח | מירב אלוש-לברון

אני שותפה למאבק המזרחי כבר 20 שנה בכל הזירות שלו: קרקע,  חינוך, דיור, תרבות, שוויון בייצוג

אין מאבק פוליטי בישראל שמעורר כל כך הרבה רגש, מטענים וזעם.

אבל האבסורד הוא, שכעוצמת הרגש שהוא מעורר, כך גם עוצמת ההכחשה  המתמשכת, של הטענה המזרחית.

אפשר להסביר כמובן על מה יושבת ההכחשה הזו, ובכל זאת, מדהימה העוצמה שלה

כי איך אפשר להכחיש משהו שנטוע כל כך עמוק בהוויה הישראלית?

נוכח בתרבות, במחקר בעדות, חקוק על שערי המפעלים בעיירות הפיתוח, מתנוסס בשלל אמירות גזעניות בכיכרות, מעלה ומוריד מפלגות.

ועדיין עשרות שנים אנחנו שומעים על בכיינות, שד עדתי, זה רק עניין מעמדי, יש גם את "המקצוענות העדתית" שזה אחד הביטויים היותר ריקים בלקסיקון ההכחשה.

לעיתים קרובות אני נשאלת מה גורם לי, לחבריי וחברותיי בתוך המקום המתיש הזה של ההכחשה, להמשיך לכתוב את המזרחיות:

להפגין בשמה, לנסח אותה לתוך המחקר האקדמי שלי, להדהד אותה במרחב הציבורי.

אז יש יותר מסיבה אחת אבל אני חושבת שהמרכזית שבהן היא תמונת הזיכרון שאני נושאת איתי.

שכונת השיכונים שבה גדלתי באשקלון, תמונות הזיכרון של סבא וסבתא, של אבי ואמי, תמונות שהן חלק מהסיפור המשפחתי שלנו.

באחת מהן עולה דמותו של אבי, עולה חדש, בן 15, הבן הבכור שמצא עצמו ברגע אחד עובר מבית הספר הצרפתי בו למד בטוניס, לעבודה בשדות החקלאות של כפר גלעדי, קיבוץ עמיר ועמק החולה.

ותמונת אמי, נערה צעירה מהמעברה באשקלון, כשהיא עובדת בחום הקיץ בשדות הכותנה, עוזרת לסבי להשלים את מכסת הקטיף היומית.

את הסיפור הגדול של הורינו ושל הסבים והסבתות שלנו בארץ הזו ובארצות מהן באו,  כמעט ולא לומדים בבתי הספר.

אבל מבחינתי, לתמונת הזיכרון הזו של גיבורי וגיבורות הספר הישראלי, מבוני ובונות הארץ הזו, יש משמעות אחת:

לספר ולכתוב את הסיפור השלם של החברה הישראלית, אבל גם ובניגוד למכחישים, לקחת עליה אחריות, לעשות ולתקן.

"כשהשמש שקעה במזרח" - פרויקט מיוחד לקראת "סאלח, פה זה ארץ ישראל"

"הנערה הבלונדינית שאהיה יום אחד" | ירדן עזיזי 

"המסורת שלנו היא מסורת מכילה" | אלי ברקת

"ילדות בחור ההוא, אי שם בדרום" | רני בלייר