כשהשמש שקעה במזרח | אלי ברקת
אלי ברקת, משנה למנכ"ל "כל ישראל חברים", מספר על רגע אחד בחידון התנ"ך שגרם לילד שבו להטיל ספק בידע שהוא מביא מבית, ובתשובה החכמה שקיבל מאביו על המסורת שבתוכה גדל. כשהשמש שקעה במזרח - פרויקט מיוחד לקראת "סאלח, פה זה ארץ ישראל"
בכיתה ד', עשו בבית הספר חידון לקראת חג הפסח. אני מגיע מבית מסורתי, והייתי חובב דת, כך שהיית בטוח שאני אנצח בחידון. הגיע יום החידון, והצלחתי לעבור משלב לשלב, עד השלב האחרון, בו היה צריך למנות מאחד עד שלושה-עשר "מי יודע?". התחלתי למנות. אחד – זה קל. "אחד א-לוהינו". אבל "שניים, מי יודע?". שניים זה גם קל. עניתי אבל תשובתי נפסלה. בעברית עונים: "שני לוחות הברית", אבל אני שרתי בראשי את השיר בערבית כמו שהתנגן בראשי בסדר פסח, שעורכים במשפחתי, אצלנו כמו גם אצל רוב יוצאי צפון אפריקה: שניים – זה משה ואהרון.
מה קורה לילד, שהתשובה שהוא מביא מהבית נפסלת. בהתחלה הוא מטיל ספק בעצמו, אולי אני טעיתי, אולי אני לא הייתי מספיק טוב אבל מיד אחר-כך ויותר חמור הוא מטיל ספק בהוריו, בבית שלו, בתרבות שלו. ההון התרבותי שרכשתי מסביבתי הקרובה אינו "סחיר" בבית הספר. הוא אינו לגיטימי. הוא לא נותן לי שום יתרון מחוץ לבית.
לימים סיפרתי לאבי את הסיפור הזה. הוא ענה לי בשאלה: שמת לב, שבכל האגדה משה ואהרון אינם מוזכרים. החכמים שחיברו את האגדה הוציאו את משה ואהרון מהסיפור, המסורת שלנו מצאה את הדרך להחזיר אותם חזרה. במסורת שלנו יש כוח מכיל ומרפא. כוח לאסוף את כולם פנימה.