סמאח סלאימה | עידן פוסט קורונה בצל האלימות

יחד עם כל הביקורת המוצדקת כלפי משרדים אלו, המערכת המשיכה לתפקד, האוצר פתח את הכיס והוזרמו כספים לחינוך, מענקי עידוד למשק, ומערכת הבריאות קיבלה תמיכה בנדיבות נדירה, אך התחום הכי פגיע שנותר מאוחר והיה צריך להיאבק על חיוניותו הוא תחום הרווחה, שסבל מתת תקצוב כבר בעידן הטרום קורונה.
מערכת הרווחה מטפלת בכל האנשים ובמיוחד בנשים ובילדים, ובאוכלוסיות המודרות והמוחלשות הפגיעות בחברה, ואיכשהו העובדות הסוציאליות היו אמורות להילחם על תעודת ״עובד חיוני״ כאשר ביקשו מהן לטפל רק במקרים דחופים במתכונת של 30 אחוז. ורק אחרי מאבק תקשורתי וקריאות הצילו מהשטח הוחרגו עובדי הרווחה והפכו לעובדים חיוניים.

למרות שכל הבעיות החברתיות, שנגרמו בצל המשבר היו צפויות, לא הופתענו משום תופעה, כי העולם החל להתמודד עם הקורונה חודשים רבים לפני הגעת הווירוס למחוזותינו. ידענו שאחוז הנשים נפגעות האלימות יעלה בצל הסגר, ידענו שילדים שנמצאים בבית מזניח יסבלו יותר בתקופה זו, ידענו שהאבטלה תעלה והעוני יעלה, ולסגר יהיה מחיר נפשי כלכלי גבוה שישלמו האנשים הכי חלשים בחברה.

יחד עם זאת, לצערי לא נעשה דבר מבעוד מועד בשביל למנוע את העלייה הדרמטית באלימות נגד נשים שעלתה ב40 אחוזים, לא הצלחנו למנוע את הדיווחים על פגיעות בילדים שעלו ב700% , ולא הצלחנו למנוע את מותן הטרגי של עשרים נשים שנרצחו בצל הסגר בביתן, בידי אנשים הכי קרובים להן בסכין, פטיש ואקדח.
נשים אלו נרצחו בידי גברים אלימים בסביבה הטבעית, שלהן במקום בו היו אמורות להציל את עצמן מהמגפה, ושילמו בחייהן!

נשים ערביות, יהודיות, נערות, קשישות, אישה בהריון ופעוטה אחת מצאו את מותן בחודשים האחרונים. מהצפון עד הדרום נרצחו נשים, נשים בסכנת חיים נאלצו לעזוב את ביתן למקלט שלא היה מוכן פיזית לקלוט אותן, היה צריך להכניס אותן לבידוד ואז להתחיל תהליך השיקום שלהן. נשים אלו לא נכנסו לשום גרף כקורבנות קורונה.
למדנו מהגל הראשון שאנחנו חברה שלא מתפקדת במצב חירום, ולא מצליחה להגיע ולמנוע פשיעה מגדרית בזמן, למדנו שהמערכת שאמורה לשמור על רווחתן של נשים, לא הצליחה להגיב למצבי חירום בזמן אמת.
עם כל הרצון הטוב של עובדות סוציאליות במשרד הרווחה, פיתוח מענה מהיר לנשים נפגעות אלימות לקח שבועות ארוכים, והשקת הקמפיין בנושא אלימות במשפחה לקח כחודשיים, לא לדבר על התאמתו לאוכלוסיות שונות בערבית רוסית ואמהרית.
משרד הרווחה נתקע עם הבירוקרטיה לפתיחת מקלט חירום נוסף לנשים ערביות ויהודיות עד עצם היום הזה, כמה זמן עבר לדעתכם מאז פרוץ המגפה עד השקת אפליקציה ממשלתית לדיווח שקט על מקרה אלימות? חמישה חודשים לפחות, בזמן שארגוני הנשים הפעילו בקלות יחסית מוקדי הסיוע שלהן דרך הוואטסאפ ודפי הפייסבוק תוך ימים ספורים בלבד ולשם התחלו לזרום תמונות מזעזעות של נשים מוכות.

אירגוני הנשים התרשמו מהיכולת הדיגיטלית של מערכות השב״כ שעקבו אחרי האזרחים וגיוסו למאבק בקורונה כביכול (היום מסתבר שהפלישה הזו לחיים הפרטיים של האזרחים עשתה יותר נזק מתועלת כאשר התברר שרק 4% מהאנשים שנשלחו לבידוד על ידי השב״כ היו צריכים באמת להכניס לבידוד ומדובר באלפי עובדים שהפסידו ימי עבודה יקרים באמצע משבר כלכלי) אבל שאלנו את עצמנו, אם האמצעים האלקטרונים האלו כל כך זמינים למה המדינה לא מגייסת אותם למאבק באלימות נגד נשים? למה אי אפשר להזהיר נשים שיש בקרבתן גבר אלים ומסוכן, אנס מטריד חשוד או מורשע בעבירות אלו למשל.
שנים רבות התרענו וביקשנו פיתוח מענה שירחיק גברים אלימים מנשים, במקום להוציא נשים וילדים מסביבתן הטבעית. מענה חדשני זה יכול לעזור לנו לשלוח ״לבידוד טיפולי״ גברים ובאמצעות זה האישה והילדים יישארו בטוחים בביתם באמצע הסגר, כמובן היום אחרי שני גלים של קורונה, המערכת מבינה את הנחיצות והכדאיות של פיתוח מודל חדש, אשר ייתן מענה מותאם לגברים אלימים ולא רק לנשים נפגעות אלימות, לשמחתי מתוכננת פתיחת ארבעה הוסטלים לפי עקרון זה בתקווה שהתקציב יאושר, והתחלואה לא תעלה שוב.

למדנו כנשים, ערביות ויהודיות , שאנחנו פלח האוכלוסייה הכי גדול (51%) שנשכח בעת משבר, בזמן ש60 אחוזים מהעובדים שנשלחו לחל"ת הן נשים, הגברים חזרו לעבודה מהר מנשים, ומעסיקים הפלו נשים יותר בשעת המשבר.
לא מספיק שהקורונה החזירה את הנשים למטבח, לתפקידים המגדריים המסורתיים, הוטלה עלינו אחריות כמעט בלעדית על חינוך, הזנה, בריאות וניקיון משק הבית יחד עם העבודה מרחוק.
והנשים נאלצו להתאים את עצמן למצב של לחץ תמידי, אחריות גדולה ודחק נפשי שעוד נשלם עבורו בהמשך.
לסיכום, אולי יום אחד כולנו נקבל חיסון נגד הווירוס הזה או נלמד לחיות איתו, אך כדי לחסן את החברה כולה מווירוס האלימות המגדרית אנחנו צריכים להודות שיש מגפה, שיש מחלה, לקחת אחריות ולשלב ידיים כולנו כדי להביס אותה. ואין לי ספק שזה אפשרי.