אסטרטגיית היציאה: מה למדנו על עצמנו במאבק בקורונה

בתחילה, נדמה היה שאכן הממשלה עושה מאמצים לדאוג לאזרחים: היא הכריזה על תשלומי חל"ת נדיבים ולעסקים העניקה פטור מארנונה לשלושה חודשים ובעיקר הבטיחה מענקים: פעימה ראשונה, שניה ושלישית. אבל אז ההסכם החל להיפרם – הכספים לא הגיעו, אלה שהגיעו הגיעו אחרי זמן רב ואחרי בירוקרטיה רבה, טפסים מורכבים והחלטות שרירותיות ולא הגיוניות שבשורה התחתונה השאירו רבים בלי מענקים. לא סתם כיום, חודשים ארוכים אחרי הסגר הראשון, הממשלה העבירה לאזרחים רק כמחצית הסכומים שהבטיחה. מה למדנו? שגם אם לממשלה היו כוונות טובות – הצדק לא תמיד נעשה. זו היתה הסיבה לקריאות, שאני לא מקבלת, למרי של עסקים.

מה עוד למדנו? שום דבר חדש: שאנחנו הישראלים מצויינים באילתורים ובמבצעים חשאיים למשל להשגת מכונות הנשמה, מטושים וכל מה שצריך, גם תוך כדי שימוש במוסד, בעל היכולות האינסופיות. לעומת זאת אנחנו חלשים מאד בתכנון: כל תקופות הקיפאון היו צריכות להיות מנוצלות על ידי משרדי הממשלה לתכנון אסטרטגיית היציאה. למה אצלנו תמיד, אבל תמיד הכל נדחה לרגע האחרון. ביום ג', לפני פתיחת המעונות וגני הילדים – אמרנו בדיון משותף של ועדת הקורונה והוועדה לזכויות הילד שחייבים להודיע באותו יום שמוסדות החינוך לגיל הרך ייפתחו ביום א' כדי שניתן יהיה להתכונן. אבל הממשלה המתינה כרגיל עד יום שישי ולעיריות ולגנים רבים לא היה זמן להתכונן כראוי. למה ברגע האחרון? אין תשובה חכמה.

הסגירה המוחלטת היתה טעות. נכון סגר מביא לירידה דרמטית בתחלואה, אבל הרי אף אחד לא באמת מאמין שניתן לחיות שנה בסגר מוחלט... . היה נכון לפתוח את העסקים הקטנים. על פי דיווחים עד סוף השנה ייסגרו מעל 80 אלף עסקים קטנים. גם אם בכל עסק קטן מועסק מלבד הבעלים עוד אדם אחד – זה אומר ש-160 אלף איש נזרקים לעוני. אפשר היה להתחשב ולבנות את זה נכון, זה לא היה קריטי ברמה הבריאותית. כל מה שחסר לי בהתנהלות הממשלה היא חמלה. חייבים להלחם בנגיף, אבל לא להשמיד באותו זמן את העם. יש דרך ביניים, ואותה חייבים לאמץ.