עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש, תקופת הקורונה
תפיסת הסכנה הבריאותית מנגיף הקורונה מורכבת. הנטייה הציבורית היא לעסוק בסכנה המיידית, שמתמקדת בקושי של החולים להתמודד עם המחלה, בדיון סביב התסמינים, ובעיקר מתעסקת במניעת המחלה
רובד אחר של תפיסת המחלה הוא ההשלכות החברתיות מהם סובלים חולי קורונה. חולים שהחלימו חשים שהסביבה בוחרת להתרחק מהם. ההתמקדות שלי היא באנשים שבכלל לא חלו ויתכן שאף לא היו מבודדים ועדיין נאלצים להתמודד עם הסכנה הבריאותית של נגיף הקורונה. אחת הסכנות המשמעותיות של נגיף הקורונה, היא הניכור והריחוק החברתי.
נגיף הקורונה עקר ממערכות רבות את הקשר האישי. אין לי ספק כי ההשלכות של הקורונה על שוק העבודה נחקרות בימים אלו ושם תבדק השפעת הריחוק בין העובדים. גם תחום בריאות הנפש עבר שינוי. פסיכולוגים רבים עברו לטפל באמצעות הזום, וגם כאן מעניין לבדוק האם הריחוק הטכני טכנולוגי משפיע על יצירת אינטימיות. אבל הכי חשוב לי להתייחס לריחוק בתחום החינוך. ברגע אחד נעלמה הקירבה בין מורה ותלמיד. אפליקציית הזום הפכה לחלופה לכיתה. אבל מה עם קשר העין? מה עם הקשר האישי? אנחנו בבית שמש פתחנו מודל "מהוראה ללמידה". ביקשנו להרחיב את האינטרקציה בה מתבצעת הלמידה והזום בכיתה הפך לדרך אחת ללימוד ולא לחזות הכול.
הלימוד מתקיים במתנ"ס בשכונה ביחד עם המדריך או עם עובד העירייה. במקרים אחרים הלמידה מתקיימת בקבוצה קטנה עם צעיר משנת השירות או מתנועת הנוער. אני לא מודאגת מהספק החומר הלימודי, אני מאד מודאגת מבריאות הנפש של תלמידי ישראל. תלמיד פעם אחת בחייו עולה לכיתה א' , פעם אחת בחייו נמצא בכיתה יב'.
המשימה שלנו היא לקח אחריות על החוויה שלו, המפגש בסביבה הקרובה מחזיר את התחושה לתלמידים שמישהו רואה אותם, פשוטו כמשמעו. כל תלמיד צריך מבוגר משמעותי ופגיעה בצורך הזה היא פגיעה משמעותית, שאנחנו לא מסוגלים להעריך את השלכותיה.
יעד חשוב במסגרת התהליך של החינוך לאחריות הוא המעורבות של "המבוגרים המשמעותיים". בימים עטופי קשיים שילוב דמויות נוספות בתהליך חינוכי יש בו כדי להשפיע לא רק על המקבלים אלא גם על הנותנים. עם ישראל ומדינת ישראל ייראו לאחר נגיף הקורונה בדיוק באופן, שאנחנו נפעל לעצבם, ואף אחד לא יעשה זאת עבורנו ובדיוק בשל כך זו חובתנו לפעול.
