אלה המצבים שהילד שלכם מרגיש שאתם לא אוהבים אותו - וזה מה שצריך לעשות

אנחנו אוהבים אותם הכי בעולם, דואגים להזכיר להם את זה כל יום ולתת להם את כל מה שהם צריכים. אז איך זה שאנחנו מוצאים את עצמנו כשהם אומרים לנו שאנחנו לא אוהבים אותם? אלה המקרים בהם תוקפת אותם התחושה וככה נוכל להתמודד.

כשאנחנו נוזפים בהם

ההבנה של ילדים בגיל הרך בין סיבה ותוצאה היא לא עמוקה כמו שלנו המבוגרים, יש להם אמת אחת והיא העולם שהם רואים בעיניים שלהם ולא שלנו. מבחינתם כשאנחנו כועסים שבעצם כל המטרה שלנו היא לתת להם חינוך ראוי, הם רואים את זה כמפגן כעס, כזה שסוגר את הרגשות החיוביים שלנו כלפיהם, ואנחנו לא יכולים גם לאהוב אותם באותו זמן שאנחנו מפגינים כלפיהם רגש שלילי. מבחינתם הרי אם אנחנו כל כך כועסים ונוזפים בהם על כמה הם לא בסדר, אין מצב שיש בנו באותו רגע גם אהבה אליהם, זה לא יכול לבוא ביחד.

אנחנו יכולים להגיד להם במהלך כל היום כמה אנחנו אוהבים אותם, אבל ילדים חיים את הרגע, זאת אומרת שאם באותו רגע נזפתם וכעסתם עליהם, הם לא מקשרים בין השעה הקודמת שהזכרתם להם כמה אתם אוהבים אותם, אלא מבינים שברגע זה אתם לא. אז כדי שידעו שגם בשעת כעס אנחנו עדיין אוהבים ושם בשבילם, אנחנו צריכים להזכיר להם את זה באותו זמן ממש. זה לא סותר את המסר שאנחנו מנסים להעביר, אלא משאירים אותם במקום מבטחים גם בסיטואציות האלו.

כתבות נוספות במדור "הורים ברשת":

• למה אנחנו מרגישים תמיד שאולי לא עשינו מספיק - ואיך זה שהמצפון מסרב ללכת לישון?
• לדרך שבה הילד שלכם נרדם יש קשר ישיר ליכולות החברתיות שלו
• התארגנות הבוקר לא חייבת להיות מאתגרת: כך נתחיל את היום ברוגע

כשאנחנו מסרבים לחיבוק

יש ילדים שיודעים מתי הם זקוקים לחיבוק ותמיכה, ויש ילדים שצריכים שנבין דרך ההתנהגות שלהם מתי הם צריכים את החום והתמיכה שלנו. כשאנחנו כועסים עליהם והם מבקשים חיבוק ותמיכה, בין אם זה בתגובה ההתנהגותית שלהם ובין אם זה במילים, ואנחנו מסרבים לתת להם אותו כי כרגע אנחנו כועסים ואולי חושבים שזה יסתור את המסר שאנחנו מנסים להעביר, הם מקבלים תחושה של בדידות, שהעוגן שלהם שאותו הם כל כך צריכים עכשיו לא שם עבורם. הנזיפה שלכם לא עברה לידם, אלא השפיעה עליהם, ועם זאת הם צריכים גם את הצד התומך שלכם, וכשאין להם אותו הם משליכים את זה על הרגשות שלכם כלפיהם.

חוסר סבלנות

היא נורא רוצה להראות לך את היצירה שלה והוא נורא רוצה לשתף אותך במה שעבר עליו היום בגן, אבל אנחנו בדיוק מכינים להם ארוחת ערב, מסדרים את הבית, מתכוננים לשינה ובין לבין צריכים להסדיר נשימה, ואנחנו לא פנויים לשמוע מה עבר עליו או מה היא הכינה, ובחוסר סבלנות מנפנפים אותם, מסבירים להם שזה ממש לא הזמן. אבל ילד שמגיע נרגש ומנסה לתקשר, לא יודע עיתוי מהו, ולא מצליח להבין שקורים עוד המון דברים מסביב שלא בהכרח קשורים אליו. הוא מאוד בתוך הסיטואציה, חייב להוציא את מה שיש לו להגיד או להראות וכשהוא מקבל מאיתנו דחייה הוא שוב מרגיש שהלב שלנו לא פנוי אליו.

גם אם זה לא הזמן או המקום, אנחנו צריכים לעצור לשנייה, לרדת לגובה העיניים שלהם, להגיד להם כמה אנחנו רוצים לשמוע מה שיש להם להגיד או להראות, ולהגדיר להם באיזה שלב של היום אתם תתפנו לעשות זאת, אם זה אחרי ארוחת הערב או לפני המקלחות, שידעו שאתם מעוניינים במה שיש להם להגיד.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך