40 שנה לרגע ההיסטורי שהגדיר אותנו כאומה
״המהפך״ של 77' לא היה חילופי שלטון בין ימין ושמאל, הוא היה קריאת התגר הראשונה של הישראלים על מי שסברו שהשלטון הוא נחלתם ההיסטורית. היום זה הזמן למהפך נוסף
כמה רגעים מכוננים היו לנו כבר כאן בישראליות הצעירה שלנו? הקמת המדינה? מלחמת ששת הימים? מלחמת יום הכיפורים? מלחמות, מלחמות, מלחמות. ההיסטוריה הישראלית רצופה במלחמות. ותפקידה של כל אחת בדברי ימינו שונה. אחת לכונן אותנו, אחת לטעת בנו תחושה של היבריס וקירוב הגאולה, ואחת לסטור בפרצופנו כדי שנקיץ מהשאננות והזחיחות. אבל האם היה לנו רגע אזרחי אחד, היסטורי, שהגדיר אותנו כאומה ואשר שינה את פנינו לעד כחברה ישראלית? בוודאי: ה-מ-ה-פ-ך.
אחרי 29 שנות שלטון ללא מצרים של מפא״י ומפלגת העבודה; אחרי שמורשת בן גוריון והחותם שהיא הותירה עלינו כחברה השתרשה - לטוב ולרע - ונדמה היה שמה שהיה הוא שיהיה, התלכדו קבוצות של דחויים ומקופחים ומי שהרגישו שהוצאו מחוץ לקולקטיב הישראלי, וחברו כדי להפיל את ממשלת העבודה.
המהפך סימן בעיקר את סופו של החלום הישראלי הנאיבי
לשבר הלאומי פוסט מלחמת יום הכיפורים ולפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין (בימינו הפרשה הזאת הייתה זוכה, בספק רב, לאיזכור. בוודאי שלא לזעזוע ציבורי. ועל לקיחת אחריות של הקודקוד אפשר רק לחלום) בוודאי היה משקל בתוצאות הבחירות ההיסטוריות האלה, אבל נדמה שהמהפך סימן בעיקר את סופו של החלום הישראלי הנאיבי, את תחושת המדינה בהקמה ואת האוטוריטה של דור המייסדים, לצד ביטחון הציבור בהם, שיידעו לנווט את ישראל למקומה הנכון.
אבל השבר היה בעיקר חברתי. קבוצות שהיום נהוג לכנות ״מוחלשות״, התלכדו סביב הרצון להעניש את מי שזלזל בהם, קיפח אותם, התנשא עליהם, סימן אותם ולא שיתף אותם במשחק הישראלי. ויותר מכל דבר המהפך הוא הצבעת הענישה הראשונה בתולדות ישראל, ובמידה רבה - התבגרות של הדמוקרטיה שלה. דמוקרטיה שתפקדה עד אז כרודנות נאורה ואשר רחוקה מרחק גדול מהדמוקרטיה הליברלית והמגוונת בהרבה שיש לנו היום.
״המהפך״ לא היה חילופי שלטון בין ימין ושמאל
אם תרצו, ״המהפך״ לא היה חילופי שלטון בין ימין ושמאל. ההבדלים האידיאולוגיים בין שני המחנות מעולם לא היו מרחיקי לכת באמת. שמעון פרס היה אבי ההתנחלויות; גולדה מאיר בזה לפלסטינים ולא הכירה בקיומם כעם. שניהם היו משתלבים היום בליכוד מצוין. לא, המהפך לא סימן את עליית הימין לשלטון בישראל. המהפך היה קריאת התגר הראשונה של הישראלים על רוזניהם ושריהם ואדוניהם, ומי שסברו שהארץ הזאת והשלטון בה הוא נחלתם ההיסטורית.
משונה, גם היום יושב ברחוב בלפור אדם שסבור שהשלטון הוא נחלת אבותיו. הימים השתנו, כללי המשחק הוחלפו, והמציאות מנגנת מנגינה אחרת לחלוטין, אבל העקרון דומה: בירושלים יושב אדם שמסרב להכיר בכך שהוא משרתו של כל הציבור, שהוא שופר לכל הקולות והפנים בישראליות. אדם שממנה שרים שמדברים בקול גדול על ״אנחנו״ ו״שלנו״ מול ״הם״. והימים האלה הם ימים של מבחן ושל הזדמנות לדמוקרטיה הישראלית ולחברה הישראלית - להתלכד שוב, קבוצות ומחנות, שהוצאו מחוץ לשיח, שהודרו, שנהגו בהם בבוז ובשאט נפש - ולהעניש את היושב בשלטון. בעונש היחיד שיודעת הדמוקרטיה להעניש בו רודנים: להפך עליהם את כסאם. לחולל מהפך.
לעוד טורים של שי גולדן:
מה היה קורה אם נתניהו היה צריך להוציא את בני ישראל ממצרים?