על הבריונות של הממשלה - ואיך בכל זאת מאחים את הקרע

פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט אמש (ראשון), באמצע מהדורות החדשות, היו ציון הדרך המשמעותי ביותר עד כה במחאה. השיתוק של ישראל, והמחאה החריגה מהלילה היא בראש ובראשונה בגלל הבריונות.

הציבור הגדול שבחר ימין, שניצח את הבחירות, אומר בצדק שהמחאות, האיומים וההפגנות לא יכולים להחליף את הבחירה הדמוקרטית. זה נכון. אבל לא על זה הוויכוח. אפילו בקואליציה יש כבר מי שמודים - זו לא המטרה, הבעיה הייתה בדרך.

דמוקרטיה זו הכרעת הרוב בבחירות דמוקרטיות אבל לא רק. זה גם זכויות אדם, והגנה על המיעוט, זה גם כיבוד המוסדות והמסורת של ניהול המדינה. זו עסקת חבילה. זה לא מה שהיה כאן. שינוי מערכת המשפט, איזון בין רשויות, קיבוע כללים של מעין חוקה לא עושים במרוץ פוליטי חסר עכבות שמסתמך על רוב פוליטי בלבד. מהלך אידאולוגי ועמוק עושים בהידברות, בשיתוף, בייצוג כל החלקים בחברה.

נשיא המדינה ניסה לעצור. נתניהו לא הושיט יד. לוין ורוטמן לא רצו, הם העדיפו להאשים את ראשי האופוזיציה.לאיים על נתניהו. זה בריוני. תוך כדי שינו את נוהל הנבצרות, הכפישו פקידי ציבור מהיועצת המשפטית דרך נגיד בנק ישראל ועד מפכ"ל המשטרה, הטייסים, משרתי המילואים השמאלנים הבוגדים - זו בריונות.

הפיטורים של יואב גלנט שקרא לעצור כי יש סכנה ברורה ומיידית לביטחון הצבא ומדינת ישראל - זו כוחנות ובריונות. על זה המחאה. על הדריסה, הזלזול, הביטול וההתנשאות - השימוש הלא סביר והלא מידתי בכוח הפוליטי - זו בריונות. לכן גם תומכי ליכוד מצאו את עצמם במחאה.

עכשיו, גם אם עוצרים - אין הבנות, אין הידברות, אין אהבה, אין כבוד ואין אמון. המסורת הדמוקרטית בישראל הופרה כמה פעמים בעבר, אבל היא מעולם לא יצרה משבר אמון כל כך עמוק ורחב, משהו התערער כאן, משהו התפרק פה. השאלה הגדולה שתקבע את עתידנו היא איך מתקנים. איך מחברים - לא בבריונות, במתינות, במנהיגות. זה המבחן של האביב הישראלי.