אם לבעל מוגבלות: "העברתי אותו להוסטל והתחלתי לחיות"
במשך 30 שנה בנתה איילת ליקבר את חייה סביב בנה בן ה-32, שנולד עם מוגבלות, עד שקיבלה החלטה לשים את עצמה במקום הראשון
איילת ליקבר, אם לילד עם צרכים מיוחדים, גילתה כבר בגיל חצי שנה שבנה סובל מחולשת שרירים. היא הייתה לוקחת אותו באופן קבוע לפיזיותרפיסטית שעבדה על חיזוק חגורת הכתפיים כדי שיתחיל ללכת משום שהוא איחר בכל אבני הדרך המוטוריות: בזחילה ובהליכה.
"כשהיה בן שלוש הגענו לרופאה התפתחותית, שחרצה את גורלו: לילד יש פיגור" סיפרה איילת.
ילדים עם צרכים מיוחדים לומדים עד גיל 21, אין צבא.
השנים האלה מאוד אינטנסיביות, עבור הילד ובעיקר עבור ההורים."בגיל 18 כבר היה ברור לנו שכדאי להתחיל לחפש עבור גיל מסגרת חוץ־ביתית משום שלאט־לאט הילדים גדלים, הולכים לצבא, לטיול הגדול, נעלמים מהבית, והוא יישאר לבד. היה ברור שיהיה לו קשה והחלטנו להעביר אותו להוסטל. בהתחלה היה קצת קשה, הוא ירד במשקל, ולפעמים הוא היה צריך סיוע במקלחות ולא היה הכי עצמאי. אבל בשביל זה הוא בהוסטל ולא בבית סגור"
עבורה, השחרור הזה היה מדהים. "מהרגע שיכולתי לשחרר, הכל חזר. להורים אחרים במצבי אני אומרת: שחררו. תעשו טובה לעצמכם ולהם. אני יודעת שזה קשה, ואני יודעת שיש הורים שנדמה להם שלא מטפלים מספיק בילד שלהם, שהם עדיין קוראים לו ילד, ולא איש, או בן. אמרתי את זה לאחרונה לאחת האימהות ששוחחה איתי. שחררי, ותני לך ולו לחיות".