בצל ההפסד לארה"ב במונדיאל: מה עתידן של המחאות באיראן?

קצת יותר מחודשיים חלפו מאז פרץ גל המחאה באיראן, גל שלימים יקרא "מחאת החג'אב". מאות הרוגים, אלפי פצועים ועצורים איראניים. משפחות שלמות התפרקו, והעם האיראני נותר מפולג כשהוא נקרע בין שני עולמות מנוגדים: אלו התומכים בשלטון חכם ההלכה האסלאמי, ומנגד – אלו שמאסו בו ודורשים שינוי ביסודות המשטר.

בניגוד מוחלט למחאות עבר במדינה, מותה הנוראי של הצעירה האיראנית בת ה-22 מהסא אמיני, עורר גל מחאה אחר, שונה מקודמיו. גלי המחאה של השנים 1999, 2009, 2017, 2018, 2020-2019 אופיינו בזעם ציבורי על המצב הכלכלי במדינה, זו גם הייתה הסיבה לפריצתם. מרבית המפגינים דרשו שינוי משטרי של המדיניות הכלכלית. "מחאת החג'אב" היא מחאה פוליטית לכל דבר ועניין, וגם התחילה ככזו. המפגינים מביעים התנגדות למשטר ואף "מעזים" לקרוא תיגר על הלגיטימיות של המשטר האיראני.

האם מה שהתחיל כקול תרועה רמה יסתיים בקול ענות חלושה? או שמא אנחנו בדרך למרי אזרחי של ממש? בדקנו עם ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ממרכז "עזרי" באוניברסיטת חיפה, בעלת בית הספר המקוון לאיראן ולשפה הפרסית, וגם עם ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומרכז "אליאנס" ללימודים איראנים באוניברסיטת ת"א, שיסבירו לאן פניהן של המחאות מועדות.

אנחנו מציינים קצת יותר מחודשיים לפרוץ המחאות. לאן פנינו מועדות?

"זו שאלת השאלות. אף פרשן שמכבד את עצמו לא יעז לומר לאן אנחנו הולכים, כי לא היה תקדים לדבר הזה", מציינת ד"ר עילם-גינדין. "מאז 1979 לא היו הפגנות בהיקף הגאוגרפי הזה ובמשך הזמן הזה. מבחינת אנשים, זה עדיין פחות ממה שראינו לפני 3 שנים", ציינה. "חלק גדול מהמאבק מתנהל גם ברשתות החברתיות. עכשיו, המחאה נמצאת על אש יותר קטנה" עם זאת, עילם-גינדין טענה כי המחאה לא כבתה, וכי היא נמשכת. "לפעמים היא נחלשת ולפעמים מתחזקת", הוסיפה.

עם זאת, "יש כמה שדים שיצאו מהבקבוק וכבר אי אפשר להחזיר אותם", טוענת עילם-גינדין. "לאנשים יש אומץ שלא היה להם בגלי מחאה קודמים". זאת אומרת, "הביטחון האישי הרעוע של האיראנים הוא זה שנמצא על הפרק. אז מה זה משנה אם הם יהיו בסדר או לא?". עילם-גינדין מציינת וכמוה גם ד"ר צימט שטוענים כי יש כמה "אלמנטים" מחאתיים שלא אירעו, ועל כן המחאה לא התרוממה לכדי מרי של ממש.

"במדדים שהגדרתי ככאלו שיכולים להצביע על החרפה במצב, לא זו בלבד שאין שינוי, אלא במידה מסוימת יש אפילו ירידה בחומרת המצב, מעין דעיכה", אומר צימט. "מבחינת כמות המפגינים - אנחנו לא רואים עלייה. בימים האחרונים אפילו יש ירידה די משמעותית. לא ראינו הצטרפות של מגזרים ושכבות חברתיות נוספים לגל המחאה, ואפילו המחאות באוניברסיטאות פחות משמעותיות. טהרן וערים מרכזיות נוספות די שקטות", ציין צימט. "מנגד, האליטה הפוליטית נותרה מאוחדת והנאמנות בתוך גורמי הביטחון נותרה על כנה". משמע, דעיכה מחאתית למול אחידות ונאמנות משטרית.

עילם-גינדין הוסיפה בהקשר הזה: "עיקר המפגינים הם בני הדור הצעיר, כלומר אלה שנולדו אחרי המהפכה האיסלאמית. הדור המבוגר מפחד יותר ונזהר. אחד הדברים שאנחנו לא עדיין רואים זה התרחבות של המחאה מבחינת גיל".

מה שונה במחאות האלו ממחאות עבר ומה השינוי שהן הביאו לאיראן, אם בכלל?

"בשונה ממחאות עבר שהיו על אירועים נקודתיים וספציפיים, רובם כלכליים, המחאות האלה ייחודיות, שמאחוריהן המסר 'אנחנו לא רוצים רפובליקה איסלאמית'. נשים, דתיים ואנשי הממסד השמרני - כולם פוקדים את הרחובות. ההפגנות הללו הן פוליטיות מההתחלה ועד הסוף. האיראנים רוצים לשנות את השיטה ואת המשטר. הם לא רוצים רפובליקה איסלאמית", מספרת עילם-גינדין. "אנשים מתחילים להבין שאיראן והרפובליקה האיסלאמית הן שתי ישויות שונות", הוסיפה. "לישראל ולאיראן יש אויב משותף - הרפובליקה האסלאמית של איראן, והרפובליקה האסלאמית היא אויבת גדולה יותר של איראן משל ישראל", הדגישה עילם-גינדין.

"בעבר, אנשים רכשו כבוד לאנשי הדת, היום – המעמד שלהם בקרשים. הרפובליקה האיסלאמית זה הדבר הכי רע שקרה לדת באיראן. לאנשים תמיד היה רגש דתי כלשהו – ועכשיו כלום", אמרה. צימט הוסיף: "יש פה משהו חדש שלא ראינו בעבר, לפחות לא בהיקפים כאלו: ביטויים של מרי אזרחי לא אלים. בעיקר נשים שמסתובבות בלי כיסוי ראש ברחובות, גרפיטי נגד המשטר ועוד. דברים שלא מאיימים על המשטר באופן ישיר אבל הם בוודאי מהווים בעיה עבורו".

דיברתם על ה"שד" שיצא מהבקבוק, כלומר שהמצב לא יחזור לקדמותו. מה הכוונה?

"גם אם המהומות האלה יפסקו לגמרי בשלב מסוים, אז כנראה שעשרות או מאות נשים שהתרגלו להסתובב בלי רעלה - לא יחזרו ללבוש אותה, ואז המשטר יימצא בפני דילמה. או שהוא עושה מה שהוא עשה בעבר, אבל לא בסוגיות כל כך מהותיות (כמו הרעלה והחג'אב) - הוא מתפשר ו'מעלים עין', כלומר לא מחזיר את משטרת הצניעות לרחובות. או לחלופין, הוא מחדש את מאמצי האכיפה, אבל אז הוא מייצר סיכון יותר משמעותי לחידוש המהומות", מציין צימט.

"לדבר כזה יש משמעות דרמטית מבחינת המשטר. הוא ייתפס כמי שנכנע, גם אם לא בשינוי חוקתי אבל בפועל - הוא נכנע לדרישת המפגינים. במצב כזה, אף אחד לא יהיה ערב לזה שלא יבוא דרישות נוספות בהמשך", הוסיף. "יש פה איזה שהיא דילמה של המשטר שאני לא רואה איך הם יכולים להתמודד איתה".

"מצד אחד הם לא מוכנים לעשות ויתורים משמעותיים, ומצד שני, גם אם המחאה האלימה תיפסק – הבעיה השורשית לא תיפתר. אני חושב שלאורך זמן נצטרך להתרגל לסיטואציה שבה אירועים כאלו יהיה שגרה באיראן, אמר צימט. "המצב באיראן לא יוכל לחזור להיות למה שהיה לפני חודשיים וחצי. זה סוג של מאזן בין המחאה לבין המשטר שאף אחד מהצדדים לא יכול, לפחות בשלב הזה, להכריע בו", טען.

מה יוביל לשינוי הגדול?

"אנחנו רואים יותר אנשי כוחות ביטחון שפושטים את המדים ומצטרפים אל העם, אם כי זה קורה בטפטוף קטן", מספרת עילם-גינדין. "כשזה יקרה במספרים גדולים - זה עשוי להצביע על שינוי של ממש", הוסיפה. לדבריו של צימט, "השינוי צריך לבוא מפנים. אם נהיה בסיטואציה ובה מיליוני איראנים יצאו לרחובות יכול להיות שזו תהיה נקודת המפנה, אבל אנחנו מאוד רחוקים מזה".

צימט הרחיב וטען כי "זה אירוע מאוד דינמי, בהחלט יכולים להיות אירועים אלימים נוספים. קשה לחזות איך זה יתפתח. אני מכנה את הסיטואציה 'מצב מהפכני מתמשך', בשונה ממהפכה שהיא מתחילה ונגמרת, מצב מהפכני יכול להתרחש לאורך זמן והוא יכול להחריף. כל אירוע קטן יכול להתסיס את המצב: משחק כדורגל, יום הסטודנט וימי ציון אחרים באיראן".

מהי רמת האיום על המשטר האיראני?

"גם במשטר, בדיוק כמונו - רואים שהמחאות הן חסרות תקדים. כפי שציינתי מקודם, יש עוד כמה מרכיבים שטרם נצפו במחאות. מצד אחד, השלטונות משדרים עסקים כרגיל, ומנגד, רואים שהם מפחדים. אחרת הם לא היו מתנהלים כפי שהתנהלו מול הנבחרת האיראנית או מול הכורדים במחוז סיסתאן בלוצ'יסתן (דרום מזרח איראן), שם השתמשו בגז עצבים נגד המפגינים", טוענת עילם-גינדין, שהוסיפה: "עדיין לא ראינו טנקים ורכבי כוחות ביטחון רומסים עצמות של מפגינים כמו שראינו במצרים ב-2011 או בסין בסוף שנות ה-80".

צימט סבור כי גל המחאה לא מאיים על יציבות המשטר אם כי לדבריו "זה משהו שלאורך זמן הוא בעייתי. אני לא בטוח שלמשטר יש פתרון לדבר הזה". הוא מוסיף: "כרגע, המחאה לא מתרוממת או צוברת תאוצה, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית, לפחות לא באופן שמציב אתגר לעצם היציבות של המשטר. הבעיה האמיתית של המשטר היא לא היכולת להכיל את האירועים האלה. הבעיה היא אחרת, שהמשטר נמצא באיזשהו מלכוד, כי ברור שהוא לא יכול לספק כרגע מענה לגורמי היסוד והשורש שהובילו למחאות האלו".

אי אפשר שלא להתייחס למונדיאל, ולסוגיית שירת ההמנון. מה קרה שם?

"מה שעשו לשחקני הנבחרת זה נורא ואיום. קבוצת האקרים פרסמה השבוע מסמכים שהיא גנבה, על התוכנית הלאומית של הרפובליקה האסלאמית להפוך את הנבחרת הלאומית של איראן לנבחרת הלאומית של הרפובליקה, באמצעות מעין 'מקל וגזר' - איומים ושוחד. מצד אחד, הציעו להם כסף ומצד שני איימו עליהם שאם לא ישירו את ההמנון - הם לא יוכלו לשחק. זה קרה עוד לפני המשחק הראשון, ולכן זה הפך את זה שהשחקנים לא שרו את ההמנון למשהו עוד יותר הרואי", סיפרה עילם-גינדין. "יכול להיות שהמשפחות של השחקנים היו נתונות לאיומים, ייתכן שגם המאמן היה נתון לאיומים", הוסיפה.

צימט ממסגר את זה קצת אחרת: "בעיני זה לא שוחד, זו הצעה של הטבות כלכליות לשחקנים אם הם יגיעו להישגים". לדבריו, "המונדיאל יכול לשחק לטובת המשטר וגם לרעתו. מצד אחד, בהינתן הצלחות והפסדים אז הוא יכול להוביל לגילויים של גאווה לאומית והפגנות שמחה שדווקא מדגישים יותר אחדות לאומית. מצד שני, זוהי סיטואציה שמייצרת מתיחות, והמשטר מודע לזה. דוגמה לכך היא אירוע שירת ההמנון".

"בסוף הנבחרת עצמה נמצאת במצב רגיש. אני לא בטוח שאפשר להתייחס לכל שחקני הנבחרת כמקשה אחת. כמו שהחברה האיראנית היא מגוונת, כנראה שגם בנבחרת יש מיעוט, אולי אפילו מיעוט גדול של תומכי משטר, יש מיעוט כזה או אחר של מתנגדים נחרצים ויש את אלו שנמצאים איפשהו באמצע", טען.

"השחקנים היו צריכים להלך בין הטיפות. נשמעה ביקורת גם בתוך איראן על זה שהם התייצבו לפגישה עם הנשיא ראיסי. אני מניח שזו הייתה החלטה בקונצנזוס, איך מצד אחד מביעים סולידריות עם מה שקורה בתוך איראן כדי לא להיראות לגמרי מנותקים מהעם, ומצד שני לא לשבור את הכלים", הוא מוסיף.

"יש פה מצב רגיש גם מבחינת הנבחרת וגם מבחינת המשטר. אני חושב שהמציאות היא כמו בכל דבר היא נורא מורכבת. אתה יכול לבקר את המשטר ולהפגין נגדו, וכשהנבחרת הלאומית משחקת וזוכה אז להריע לה. אתה יכול להיות פטריוט ועדיין לבקר את המשטר. הניסיון הזה של חלק מהאופוזיציה האיראנית להציג את הדברים או שיש איראן או רפובליקה אסלאמית, זו יפה בשביל תעמולה אבל זה לא עובד ככה. גם בהתנהגות של הנבחרת ראינו ביטוי למורכבות הזו", ציין צימט.

מה אנחנו כמדינה וחברה יכולים לעשות על מנת לסייע לעם האיראני? תמיכה וסולידריות זה מספיק?

"זה לא כמו במחאות קודמות, אז היה ברור שישראל הייתה צריכה להישאר בחוץ. בעבר, כל תמיכה ישראלית עשתה דה-לגיטימציה למחאות. עכשיו כשחמינאי אומר שישראל וארה"ב עומדות מאחורי המחאות – הוא לא משכנע אף אחד. בעבר קראתי שלא להביע תמיכה במחאות והיום, בכל מקום בעולם שיביעו באיראנים תמיכה – זה יחמם להם את הלב. אפילו אם זה מישראל", טענה עילם-גינדין.

"אני לא חושבת שמדינת ישראל צריכה להתערב בדרך כלשהי, מה שכן - חשוב מאוד לספק להם אינטרנט. סוגיית האינטרנט היא דבר משמעותי. לא כל הזמן חוסמים להם את האינטרנט, אבל מעת לעת זה קורה, בדרך כלל כשהאש מתלקחת", הוסיפה.

מצידו, צימט טען כי עלינו "להיות קצת יותר צנועים במה שאנחנו יכולים לעשות. אפשר ואף רצוי להביע תמיכה והזדהות עם המפגינים". לדבריו, "האינטרנט הוא לא הבעיה המרכזית של המפגינים באיראן. איראן היא לא צפון קוריאה", גרס. "זה לא שאי אפשר להוציא חומרים ממנה".

צימט ציין כי "הבעיה המרכזית היא שאין אנשים ברחובות, שאין הנהגה וארגון למחאה, שאין מגזרים כלכלים חיוניים שמצטרפים למחאה, זה לא עניין שאינטרנט יכול לפתור". צימט סיכם את דבריו: "איראן ממילא נתונה ללחץ כלכלי כבד, וסנקציות נוספות לא ממש ישפיעו. גינוי זה דבר ראוי ויש לאמץ אותו. מעבר לזה אני לא רואה משהו שיש לו אפקט מעשי מבחינת המחאה".