שנה למלחמה: חייהן של משפיעניות הרשת באוקראינה

בהתחלה התרגשנו, כתבנו על זה כמעט בכול יום באתרי החדשות המובילים ולא פתחנו בלי זה אף מהדורה. אבל בחלוף 365 ימים מפרוץ הלחימה במזרח אירופה, נדמה שהעולם הספיק מזמן לשכוח את אוקראינה, בעוד שחייהם של רבים ורבות במדינה המדממת – עדיין נמצאים בכאוס מוחלט.

במלוא שנה לפלישתה ותקיפתה ההרסנית והמפתיעה של רוסיה, אספנו את משפיעניות הרשת הבולטות באוקראינה על מנת לנסות להקשיב, לקרוא ואולי אפילו להבין – מה זה אומר לחיות באופן יומיומי תחת הטרור הרוסי.

״אין לי חברים רוסיים״

אירינה צ׳רפורננקו, נשואה באושר ואמא לשני ילדים קטנים, מובילת דעת קהל אוקראינית עם קהל עוקבים של לא פחות מ-298 אלף איש (נכון לרגע כתיבת מילים אלו ממש) מספרת לנו איך היו נראים חייה ממש עד לא מזמן, בצל המלחמה: "אני מהעיר צ'רניהיב האוקראינית שליד בלארוס", היא כותבת לי ברוסית רהוטה, ושולחת ברצף כמה סרטונים של ילדים מתוקים במקלטים, שמאוחר יותר יתבררו לי כילדיה שלה. "בעיר שלי התרחשה ההתקפה הראשונה של רוסיה. בגלל התקיפה הרוסית, ככה נראים ילדי וילדות אוקראינה עכשיו, פשוט חיים במקלטים".

כתבות נוספות בקול האישה

• מישל אובמה חוגגת - ואנחנו לומדים: המדריך המלא לגיל המעבר
• פנתרות? הנשים אמנם כבשו את המצעד, אבל לא את השיח
• הלוחמות השקטות: בנות הזוג של הלומי הקרב

גם אירינה, כמו לא מעט מובילות דעת קהל אחרות, היא בחורה צעירה שעוסקת במשרה מלאה בשיווק ופרסום דרך רשת האינסטגרם. עם זאת, בחייה המקבילים, היא מגדלת ילד בן 9 עם בעיות בלב וילדה בת 4 שכבר מתמודדת עם חרדות על בסיס יומיומי. רק במזל, אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה, בעלה הצליח לחמוק מגיוס לצבא. "לבן שלנו יש מוגבלות", היא מסבירה לי, "אז בעלי עובד ולא נישלח להילחם מול רוסיה. רק לפני חודש הגעתי לספרד עם הילדים, והוא נשאר באוקראינה – וגם ההורים שלי נותרו מאחור".

מחיי זוהר – לסרט אימה

אני מנסה להבין מה גרם לאירינה לעזוב את אוקראינה רק אחרי 11 חודשי לחימה, וגם אולי לנסות לדמיין איך היו נראים החיים שלה רגע לפני הפלישה. היא בתמורה מספרת לי שמייד לאחר שהחלו ההפצצות מהאוויר, היא עברה עם המשפחה שלה למקום יותר בטוח, וזה נתן להם פתרון זמני למצב. לדבריה גם היום, מספרד הרחוקה, היא נוטרת טינה לרוסים כי "הם לעולם לא יבינו איך מרגישות אימהות, שילדיהן נאלצו לאבד את ילדותם". היא מספרת לי שלילד הקטן שלה יש עוד לפחות חמישה ניתוחים לעבור, ושהיא לא חשבה בכלל שהוא ישרוד את המציאות באוקראינה, אבל לשמחתה הוא היה מספיק חזק. "קשה מאוד להיות הורה בסיטואציה הזאת, כי אתה כל הזמן מפחד שמחר יגיע טיל רוסי ויהרוג לך את הילדים, או שמישהו יבוא ויהרוס לך את החיים ואת הבית".

לאירינה חשוב לציין שהשתיקה של הרוסים היא בעיניה תמיכה ברצח, ושאין לה חברים משם כי הם "תומכים בלחימה". "הם בשקט", היא כותבת, ומקפידה להצדיק את עזיבתה לספרד, בכך שקשה לחיות כל הזמן תחת לחץ: "הילדים שלי צריכים מנוחה מהמלחמה". גם להיות אישה, כך נראה, זה לא כל-כך קל, כשרבות איבדו את בעליהן או הוריהן ופוטרו ממקום עבודתן. היא בכל אופן משתדלת בכל דרך להמשיך ולעשות שמח, דרך עיסוקה ברשתות החברתיות. "בזמנים קשים צריך לעשות טוב", היא מסבירה, ומתנחמת בכך שלפחות עבודתה כמשפיענית באינסטגרם לא נפגעה – היא באותו המקצוע כבר ארבע שנים.

גם דריאנה קולידנקו, משפיענית רשת אוקראינית ובלוגרית מזה חמש שנים, עם כ-50 אלף איש שעוקבים אחריה באינסטגרם, מספרת שרק לא מזמן עזבה את אוקראינה – והספיקה לברוח לאירלנד בימים הראשונים של המלחמה. משפחתה במקור מדונבאס שבמזרח המדינה, והיא מספרת שחבריה מאוקראינה ומישראל עזרו לה מאוד בזמן הבריחה. "חייתי טוב מאוד באוקראינה. בצעירותי עברתי ללמוד בחרקוב, ומשם המשכתי לבירת אוקראינה, קייב. עכשיו אני מבינה שכל הזמן הזה רציתי לעבוד קשה כדי לשפר את רמת החיים שלי ולהרוויח יותר. היה לי חשוב לממש את עצמי, והמדינה שלנו הייתה ברמה מאוד גבוהה מבחינה קולינרית, בהיצע העבודה שלה ובשירותי הרפואה".

המלחמה בדונבאס התחילה עוד בשנת 2014, ודריאנה מספרת שהיא והוריה שמעו פיצוצים לא רחוק מהבית. "יחד עם זאת העיר הייתה שקטה למדי, ובגלל זה אף אחד עדיין לא זז משם. רק ב-24 בפברואר, כשהחלה הפלישה המלאה, אני וחברתי וכמה מבני המשפחה שלה, ברחנו למערב אוקראינה ומשם לפולין. חודש לאחר מכן כבר עברתי לאירלנד, והאמת שאני לא יודעת לענות למה ההורים שלי עדיין שם באוקראינה".

דוריאנה מספרת שאמה ואחיה עזבו לעיר בטוחה יותר, ושהחצי השני של משפחתה נשאר בדונבאס. "לכל אחד יש את הבית שלו, שקשה מאוד לעזוב אחרי כל מה שנרכש בעבודה קשה במשך השנים. לפני המלחמה עבדתי כמארחת וכמארגנת אירועים, כתבתי בלוג באינסטגרם והרווחתי על זה כסף טוב. כשעברתי לאירלנד, שילשתי את שעות העבודה שלי בבית מלון מקומי. בישלתי ארוחות בוקר, הוצאתי אוכל לאורחים וניקיתי שם חדרים. הייתי צריכה לשנות את כל ההסתכלות שלי על החיים ועל המקצוע שלי, זה ללא ספק הרבה מאוד להתרגל אליו".

כאישה צעירה שעושה צעד כל-כך אמיץ ומפחיד, היא מספרת שלפחות, למרבה המזל, היא כעת לא צריכה להתמודד עם הכול לבדה. "בעלי לעתיד נמצא לידי עכשיו, המלחמה עזרה לנו למצוא אחד את השני בצד השני של הפלנטה. אני מאוקראינה וחייתי במדינה שלי כל חיי. בעלי מליטא, וחי רוב חייו באמריקה. לפני כמה שנים הוא עבר להתגורר באירלנד, וכאן שנינו נפגשנו. עכשיו אנחנו חיים ביחד ומחכים להולדת הבן שלנו, בעוד שרבים מחברי ומכריי נלחמים ומתנדבים באוקראינה".

לסיכום הדברים דוריאנה אומרת ש"לכולנו יש משפחות, חברים ומכרים באוקראינה, ואנחנו מאוד מודאגים לגבי עתידם. זה מאוד מפחיד להבין איך ערים נהרסות ואנשים וילדים מתים, אין לי מושג איך הם עוברים את זה. אני רק יודעת דבר אחד, האוקראינים הם אומה חזקה מאוד. במהלך המלחמה התחזקנו עוד יותר, אנחנו לא יכולים להישבר, אלא רק לנצח. אוקראינים רבים מאמינים שהרוסים צריכים ללכת לעצרות, לצעוק בכל מקום על סיום המלחמה. אבל אני מבינה שרוב האנשים שחיים ברוסיה לא רוצים שרוסיה תילחם. הם מודאגים לביטחונם, למשפחותיהם וגם לאוקראינה, רבים הביעו זה מכבר את עמדתם נגד המלחמה. אבל השלטונות הרוסיים שולטים בכולם, הם יעשו את הכל כדי שאף אחד לא ידבר נגדם – וישכנעו את העולם שאין מוצא אחר".

בשלב הזה חשוב לי לציין שפניתי במסגרת הכנת הכתבה ללא מעט משפיעניות רוסיות, מן הצד השני של המפה המזרח אירופאית. לצערי לא קיבלתי מהן אף מענה. גם במקרים הבודדים שבהם כן השגתי תשובה, והצעתי לתת קול לצד הנשי הרוסי (בדיוק כפי שהצעתי למובילות דעת הקהל האוקראיניות) – שוב לא היה עניין או שאולי היה פחד, לקחת חלק בפרויקט הכל-כך חשוב הזה ב"קול האישה".

בלי עבודה ובלי בעל – אך עם הרבה תקווה

זינה גרקובה, משפיענית אוקראינית נוספת שהסכימה לדבר איתנו, ומחזיקה בקהל עוקבים מכובד של 112 אלף איש, מספרת לנו שהיא כרגע מתגוררת בגיאורגיה, אחרי שברחה. היא מאפרת במקצועה ועזבה את ביתה בספטמבר 2022 בעקבות המלחמה, כשמשפחתה וחבריה נותרו מאחור. "המלחמה הזאת השפיעה מאוד לא טוב על המצב הנפשי שלי", היא מספרת, "אני חולמת הרבה פעמים על רקטות, על פיצוצים ועל אנשים פצועים או הרוגים. פחדתי מאוד מקולות ההדף החזקים, ועכשיו גם זיקוקים רגילים גורמים לי לחרדה".

בכל הנוגע לפעילות שלה כמובילת דעת קהל ברשתות, היא מספרת שלצערה נאלצה להתנתק גם מזה. "החיים בפחד מתמיד השפיעו מאוד על כושר העבודה שלי, והייתי צריכה לעזוב את העסק שלי ולהתרחק. אני לא נשואה ואין לי ילדים, אבל רבים ממכריי האוקראינים נמצאים במלחמה. הם מתנדבים שם ואני מרגישה טוב עם זה, כי האנשים האלה מגנים על המדינה. אין לי חברים רוסיים והחיים באוקראינה קשים מאוד עכשיו – לעתים קרובות אין אור, אין תקשורת, אין חימום או זרימת מים. אני אפילו לא רוצה לאחל לאויבים שלי לחוות את זה".

למרות כל זאת, זינה (כיאה לשם של לוחמת) מסכמת את הנאמר עד כה בצורה אופטימית למדי, ואומרת שרבים באוקראינה כלל לא עזבו את בתיהם, ועדיין חיים שם ונהנים, לא משנה מה. "אני רוצה לומר שאני גאה במדינה שלי", היא כותבת לי, ואני יכולה כמעט לחוש בנחרצות שלה מבעד למסך. "אני מאמינה בניצחון שלנו ובעתיד מזהיר לכולנו. תהילה לאוקראינה, חיי עד!"