"הפינגווין": קולין פארל מככב בדמות אפלה ומורכבת בסדרה שהשאירה אותנו מרותקים למסך

בשנים האחרונות הוליווד גילתה מחדש את הקסם האפל שיש בנבלים והם קיבלו מקום מרכזי על המסך. מה שהחל כניסוי מסוכן, הפך במהירות לנוסחה בדוקה להצלחה קופתית ויצירתית. הקהל, שבעבר הסתפק בגיבורים מוסריים וצחים כשלג, מוצא את עצמו נשבה בקסמם של דמויות אפלות ומורכבות. כך הג'וקר למשל, זכה לזרקור משלו והפך לתופעה תרבותית. הארלי קווין השתחררה מכבליה של דמות משנית והפכה לכוכבת בזכות עצמה. לוקי, אל התעתועים הנורדי, גנב את ההצגה מאחיו ת'ור הגיבור והוביל את הקהל למסע בין-ממדי מרתק. אפילו ונום, הסימביוט הטורף, מצא דרך אל ליבו של הקהל. וגרו, הנבל שהפך לאב אוהב, הוכיח שגם לדמויות האפלות ביותר יש צד אנושי.

בניסיון לחקור עוד יותר את העולם האפל של הנבלים, HBO הציגה בסוף השבוע האחרון את המיני-סדרה החדשה "הפינגווין", הזמינה לצפייה ב Yes, HOT וסלקום TV . עלילת הסדרה מתחילה באותה הנקודה בה הסרט "הבאטמן" של מאט ריבס הסתיים, רגע אחרי שראש משפחת הפשע קרמיין פלקונה נרצח על ידי הרידלר, החידונאי הרשע. לאחר מותו של הבוס נוצר ואקום של כוח בעיר האפלה ובדיוק ברגע הזה, בו הכאוס חוגג, יש מי שמנצל זאת בזהירות ובתחמנות. הסדרה מתמקדת בעלייתו של אוסוולד "אוז" קובלפוט (קולין פארל), המוכר יותר כפינגווין, הנבל הערמומי בעולם התחתון של גות'האם סיטי שרוצה לשלוט בעיר. הנוכל החביב מחליט שהגיע הזמן לשדרג את המעמד שלו בכאוס הפלילי שנוצר בגות'אם. עם קצת תחכום והרבה חוצפה, הוא מנצל את ההזדמנות כדי לטפס בסולם החלקלק של העולם התחתון. הוא מתמרן בין פושעים מסוכנים ממנו ורוקם קשרים מפוקפקים תוך שהוא משתדל לא להתרסק על הפרצוף בדרך למעלה.

אם הפרק הראשון של "הפינגווין" מהווה איזושהי אינדיקציה, אז יש כאן פוטנציאל עצום. ההתחלה זורעת זרעי סקרנות ומתח ומותירה רצון עז לראות את הפרק הבא. הסדרה המלוטשת היטב כמו נעליו המבריקות של מאפיונר איטלקי המכבד עצמו, מבטיחה לחשוף רבדים עמוקים יותר בדמותו של הפינגווין, תוך נגיעה קלילה בנימים רגישים שלא בדיוק נחשפו בגלגוליו הקודמים.

קולין פארל מביא את דמותו של הפינגווין לחיים (שוב) בצורה פנומנלית. מההליכה הצולעת והמגושמת, להבעות הפנים ועד לדיבור המלחיץ עם המבטא. תצוגת המשחק המדהימה שפארל נותן כאן גורמת לצופים להאמין שאולי זו בעצם דמות המבוססת על סיפור אמיתי. אפילו שמדובר בנבל מהזן הנמוך, הרצון להקשיב לו ולראות את הדרך שבה הוא מצליח לחלץ עצמו ממצבים קשים ובלתי אפשריים בשנינות גובר מסצנה לסצנה. פארל מחזיק את הדמות בצורה כל כך מדויקת שבחלק מהסצנות שוכחים שמדובר במשחק והמון המון איפור. לצדו של פארל זוהי כריסטין מיליוטי ("איך פגשתי את אמא") המגלמת את בתו הפסיכופתית של כרמיין פלקונה בצורה מרשימה למדי. היא מצליחה להביא לתפקיד עומק ודרמטיות ראויים לציון. אבל צריך להודות שהיכולת של פארל להיכנס לעורה של הדמות כל כך מושלמת, עד שקשה להסיט את המבט ממנו אפילו כשמיליוטי על המסך.

הצילום הוא יצירת מופת קודרת, עם אסתטיקה אפרורית ואפלה, המזוהה כל כך עם עולמו של באטמן המועברת בצורה משכנעת ומוחשית. העריכה משלימה את האווירה המעיקה, אך למרבה האירוניה, איש העטלף עצמו נעדר לחלוטין מהמסך. למרות שמדובר באחד הנבלים הגדולים של באטמן, בעיר שהוא מגן עליה כל כך, ולמרות שהסדרה נפתחת בדיוק ברגע שבו מסתיים סרטו האחרון, אין שום אזכור לבאטמן. הצל שלו אמנם מרחף מעל העלילה, אך הוא עצמו נותר בלתי נראה, כמו רוח רפאים שמסרבת להתגלות.

אחת השאלות המטרידות המרחפת מעל הסדרה היא למה דווקא הפינגווין? דמותו, למרות הכריזמה והביצוע המרשים, נדמית לעתים כעוד מאפיונר גנרי שנלקח היישר מכל דרמת פשע מוכרת. למעט שמות הדמויות, הקשר בין הסדרה לעולם גיבורי-העל הוא מקרי בהחלט. אמנם התוצאה היא מוצר מלוטש ומבוצע היטב, אך עדיין חסר בו את הניצוץ הייחודי שמצופה מספין-אוף בעולמו של באטמן. עם זאת, יש כאן כמה הפתעות נעימות. הראשונה היא שלא צריך לעשות "שיעורי בית" מקדימים בעולמות של האביר האפל כדי ליהנות מהסדרה.  והשנייה - הסדרה מאפשרת לצלול עמוק יותר לתוך הביצה האפלה של גות'האם סיטי, ולקבל מבט קצת שונה על איך באמת עובד העולם התחתון בעיר המטורפת הזו. זה אולי פחות נוצץ, אבל מרתק לא פחות. בסופו של דבר "הפינגווין" אולי לא מביאה את מה שחשבנו שנקבל, אבל היא בהחלט מרחיבה את היקום של באטמן בכיוונים חדשים ומפתיעים, לטוב או לרע.