עם מעט מדי סמית'ס, בלי להיענות לדרישות הקהל: ההופעה של מוריסי הייתה בינונית למדי

מוריסי אוהב את ישראל, והישראלים - כך נראה - אוהבים את מוריסי אהבת אמת ללא תנאי. לא בכדי סולנה לשעבר של להקת הסמית'ס כתב אחרי הביקור האחרון שלו בארץ הקודש שני שירים, "The Girl From Tel Aviv Who Wouldn't Kneel" ו"Israel", שהופיעו ב-"Years of Refusal", אלבומו של מוריסי משנת 2009.

אמש (ראשון), כשמוריסי עלה על בימת האמפי שוני, אי-אפשר היה להתעלם מהאהבה הגדולה שרוחש לו הקהל, לבוש במיטב החולצות עם ההדפסים של הסמית'ס. אך מוריסי כמו מוריסי, לא בא כדי לספק את התאווה של המעריצים לשירים הטובים של להקת האינדי ממנצ'סטר. כיאה לדמותו הקונטרוברסלית, מוריסי בנה סט ליסט של שירים, שאמנם כללו כמה פנינים נוסטלגיות אך לא כאלו שהצליחו לחדור אל הקהל ולגרום לו לשיר בקולי קולות, למעט ברגעים מסוימים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• לא יצירת מופת אבל כיף לצפות בה: "בעלת החלומות" היא ממתק מרענן
• אחרי הפרידה מאנה זק - רועי סנדלר חושף: "חוויתי את המקום הכי נמוך שלי
• פסטיבל התמר ה-23: טונה, חנן בן ארי, עומר אדם, פאר טסי ונינט

סטיבן פטריק מוריסי כבר בן 64 אך הקול שלו עדיין מזכיר את הצעיר האלגנטי ההוא, עם הבלורית משנות השמונים. נכון, הוא לא צלול וענוג כמו פעם, ובכל זאת הקהל שלו זוכר לו חסד נעורים, והידיים שהושטו אליו במהלך ההופעה קיבלו יד מלטפת בחזרה. מוריסי אוהב את הקהל שלו וזה ניכר. באחת ההפסקות בין השירים הוא העביר את המיקרופון לאחת המעריצות באמפי וזו מצידה הרעיפה עליו מחמאות. מוריסי לא התבלבל. בכל זאת, ממרומי גיל 64 ו-40 שנות יצירה, הוא רגיל.

ההופעה נפתחה באוסף וידאו קליפים מוזר וחסר קונטקסט שהוקרן על מסך ענק במשך כחצי שעה, ולאורך הערב כולו ההופעה המשיכה באותו כיוון ולא סיפקה לקהל צמא הלהיטים את מה שהוא רצה לשמוע: השיר שאיתו פתח מוריסי את המופע היה Suedehead מאלבום הסולו Viva Hate, הראשון שהוציא חצי שנה לאחר פירוק הסמית'ס ב-1988. הקהל התמסר בקלות וליווה בקולו את האנגלי - שלא שכח לקרוא "הידד" לבנימינה (מה, רק לפארק הירקון מגיע "ערב טוב תל אביב?"). השיר הבא בסט ליסט היה Alma matters שהופיע באלבומו השישי, Maladjusted משנת 1997.

בין שיר אחד לאחר, מוריסי, שדעותיו הפוליטיות-חברתיות ידועות כמעוררות מחלוקת, הזכיר את לנו את הפרעות שמתרחשות בפריז. בהמשך הוא התייחס לצרפתים פעם נוספת עם שיר חדש, Notre-dame שמו, המדבר על השריפה בקתדרלה שאירעה ב-2019. השיר, שבוצע לראשונה על הבמה, מרמז שהשריפה היא אולי מעשה טרור ועל המסך הענק הוקרנו אימג'ים של הקתדרלה הנשרפת באש היוקדת.

בין כל הפלירטוטים של מוריסי לעבר הקהל, הוא סיפר בלגלוג אופייני שעיתון ישראלי (או "מגזין פורנו", לדבריו) אמר עליו שהוא "מעצבן". הקהל צחק ואף קרא קריאות בוז. מוריסי קצת נסחף כשציין ש"אגיע לשם, אירק להם בפרצוף ואשרוף להם את המשרדים". היי, עם כל הכבוד, אתה לא צריך אישור של עיתון כזה או אחר. סביר להניח כי העיתון הזה מככב על שולחנותיהם של רוב המעריצים שנכחו בקהל אמש.

כל מה שנכתב עד כה לא יכול לכסות על מה שהרגיש אמש בשוני כהופעה בינונית למדי: אולי זה גילו של הזמר או שפשוט אין לו את היכולת להעיף באוויר את הקהל - שמצדו הגיע לשמוע את הלהיטים הגדולים של הסמית'ס. עד למחציתה של ההופעה, אם לא יותר מזה, המעריצים של מוריסי - או לפחות אלו שישבו בשורות האחרונות וביציע של האמפי מלא הקסם - היו אדישים למתרחש על הבמה. הקסם לא ממש ריחף שם. אמנם מדי פעם הבליחו שיר או שניים שהרימו את הקהל וגרמו לו לשיר בקולי קולות, אך מנקודת המבט שלי ביציע הקהל היה די סטטי, ממוקד יותר בהעלאות סטורי מההופעה ופחות בהאזנה וריקוד לשירי הזמר שהם כל כך אוהבים.

הסאונד בשוני היה מושלם והנגנים של מוריסי הם תותחים אחד אחד. ובכל זאת, עד שמוריסי לא הפציע עם השיר Everyday Is Like Sunday, הלהיט האדיר שלו מ-1988, ההופעה הרגישה כמו מפגש רעים בבארבי. עד לרגע הזה, אף לא צופה אחד קם מכיסאו, ובאותו הרגע הייתה תחושה אמיתית שהנה, מוריסי הגיע להופיע אך זה היה מעט מידי - ומאוחר מידי.

אחרי הסיום, הוא חזר אל הבמה ביחד עם הלהקה, לבוש בטי-שירט עם הדיוקן של ג'יימס דין והכיתוב ISRAEL. מוריסי עלה להדרן עם Hooligan, הלהיט שלו מ-2009, ובסיומו זרק את החולצה אל הקהל - שהחזיר לו בצעקות אוהדות.

הוא מעולם לא היה אמן מרצה וסביר להניח שבגיל 64 עובדה זו לא תשתנה. הוא לא מרצה את הקהל שלו ובטח שלא את המערכת, שמצדה מנסה להוקיע אותו בשל דעותיו הבעייתיות. הוא לא חוסך אותן מאף אחד, אפילו לא מהקהל שביקש ממנו שיר אך הוא בתגובה סירב בנימוס כשאמר בפשטות: "אני לא אוהב אותו".

במשך כשעה וחצי מוריסי הקפיד לנהל דיאלוג עם המעריצים שלו, נגע בהם, הצחיק אותם ולמרות העובדה שהם הגיעו בדרכים עקלקלות רק כדי לשמוע את השירים של הסמית'ס ולא קיבלו את מבוקשם - עדיין אי-אפשר היה להתעלם מהפרצופים המרוצים ומהחיוכים בסוף ההופעה. ואם השרופים ביותר על מוריסי נהנו, מי אנחנו שנשפוט?