עומר אדם שר באלבומו החדש על חיי העושר שלו. כאמן, זו התקדמות ענקית עבורו
עם טקסטים שמסרבים להתחבא מאחורי העממיות, הקלטה במחנה מיוחד בסמוך ליד טולוז שבצרפת ושירים על הפרידה מהאקסית יעל שלביה, אלבומו ה-10 של הזמר האהוב מהווה מפגן כוח של מכונת להיטים וגם הצצה נדירה לסדקים שבתוך הלב שלו. זו הוכחה לכך שכשעומר אדם רוצה להוציא מעצמו אמת, הוא מהיוצרים החזקים בישראל
כשבוע בלבד לפני שנפתח מבצע "שאגת הארי" וישראל תקפה לצד ארה"ב באיראן, עומר אדם שחרר את אלבומו החדש "חלק מהנצח", שאולי קצת נשכח בין כל האזעקות שאנו חווים במדינה, וחבל שכך - מכיוון שהתחושה הראשונה אחרי האזנה לו היא שמישהו לחץ אצל הזמר על כפתור "שחרר", ולא רק במובן הטכני, אלא בעיקר הרגשי. מדובר באלבום שנולד בחו"ל, ב"מחנה הקלטות" ממושך במתחם מבודד בטולוז שבצרפת, עם מעורבות של היוצר טל קסטיאל, המפיק והמלחין הצרפתי נזים חאלד, והמפיק המוזיקלי עדן אטד. המילים האלו לבדן מספרות הרבה על האלבום: זו לא עוד אסופת שירים לקיץ, אלא ניסיון לייצר חדר אחר, אקוסטיקה חדשה, מרחב שבו הכוכב הכי מצליח במדינה מרשה לעצמו להישמע קצת פחות עממי, וקצת יותר כמי שהוא באמת - אדם שחי חיי עושר ונהנתנות.
הדבר הכי מעניין כאן הוא שהנסיעה לצרפת לא נועדה להפוך את עומר אדם לאמן צרפתי. אין לו כוונה להחליף זהות, הוא פשוט מזיז את הזרקור. המיקס נשמע רחב יותר, ולעיתים יש תחושה של שכבות שמגיעות מעולמות ומזיקליים אחרים, אפילו נגיעות קלאסיות-אירופיות שהוזכרו סביב ההפקה עם קריצה ליצירה של יוהאן סבסטיאן באך, מהמלחינים הגדולים של תקופת הבארוק, נטמעת ב"שירתו של החורף" לא כהצהרה ראוותנית, אלא כשכבה אלגנטית שמעניקה לשיר שכבה נוספת ומפתיעה של דרמה.
כתבות נוספות במדור התרבות:
ב"משפחה וכבוד", שנבחר כסוג של דגל, עומר נשמע בו כמו מי שמדבר על קווים אדומים, על נאמנות פנימית מול איזשהו ברק חיצוני, והוא עושה את זה עם הפקה שמכירה את כוחו של השקט, לתת לבית הראשון לנשום לפני שהפזמון נכנס עם כל המשקל. יש כאן ביצוע שמחזיק סמכות: לא הצגה של חוזק, אלא חוזה מול המאזין שמבקש הקשבה.
ואם יש שיר שמרכז את רוב תשומת הלב, מדובר ב"בן 32". זהו לא רק שיר על גיל, אלא שיר על רגע בחיים שבו אתה כבר אמור לדעת את התשובות, אבל בפועל אתה בעיקר יודע איך זה מרגיש כשאין תשובות. השורות שמדברות על חליפה, מטוס, יין ועל חתונה שתוכננה ביוון, הפכו אותו מיד לאחד השירים המדוברים באלבום בגלל הרמיזה שנשלחת (לכאורה) לאקסית יעל שלביה, וגם מבחינה מוזיקלית הוא עובד כי עומר שר אותו כמו מישהו שמנסה לשכנע את עצמו תוך כדי. הפרט שנמסר סביבו, שהוא הוקלט במטוס בסיום המחנה, מסתדר עם האנרגיה שבשיר: יש בו משהו חצי תלוש, כאילו הוא נולד רגע לפני שהדלת נסגרת.
"אלבי" ו"תקופה חרא" הם שני צדדים של אותו המטבע. "אלבי" נשען על פגיעה ישירה, מילים פשוטות שמכוונות לבטן, ושירה שמזכירה למה הקול של עומר כל כך מזוהה: הוא יודע לצעוק בלי לצרוח. הוא יודע להיות דרמטי מבלי להישמע מזויף. "תקופה חרא" עובד קצת אחרת, יותר כמו יומן, מעין פרוזה של יום-יום תל אביבי, טקסט שמספר מצב רגשי דרך משפטים שאנשים באמת אומרים, ולא דרך מטאפורות שמתחפשות לשירה. ההפקה שם חכמה כי היא לא נלחמת במילים, אלא מחזיקה אותן יחד.
"פינה של שקט" ו"מישהו שמזכיר אותי" בונים את לב האלבום מבחינת נרטיב הפרידה: הראשון מתבונן, כמעט מתנצל, מודה שהסיפור כבר לא אגדה, והשני מתאר את הרגע המכוער יותר, זה שבו אתה מגלה שהקנאה לא חייבת להיות רומנטית כדי לשרוף. אלו שירים שהיו יכולים בקלות להפוך לעוד "שירים של שבורים" סטנדרטיים, אבל פה עומר מרוויח מהבחירה לא להעמיס. לפעמים הוא נותן לשורה אחת לשבת בשקט, ושם בדיוק המאזין נכנס לריכוז.
שיר בולט נוסף הוא "לילות יפים", שבו עומר משתף פעולה לראשונה עם שני אחיו, רואי וגל. זה יכול היה להיות קטע משפחתי-חמוד ותו לא, אבל בפועל יש כאן רגע שמדגיש למה "חלק מהנצח" מרגיש אישי: בתוך אלבום שכולו "אני" של כוכב, פתאום נכנס "אנחנו" קטן. לא מהונדס, לא יח"צני מדי, יותר כמו חמצן לריאות. גם "שירתו של החורף" שכבר הוזכר בולט, ובמובן מסוים הוא גם אחד המקומות שבהם רואים את עבודת האולפן: לא רק רגש, אלא בנייה של תמונה. הטקסט מצייר בית, לכלוך, כוסות ריקות, שתייה, ים, בריחה. זה שיר שמרגיש כמו סצנה, ועומר יודע לשיר סצנות, כי הוא תמיד היה קצת שחקן בתוך השירים שלו. כאן זה פשוט נשמע מדויק יותר, כאילו מישהו ישב איתו על הפרטים.
האלבום כולל גם שתי רצועות בונוס, שלא רק סוגרות מעגל - הן חשובות הרבה יותר ממה שנדמה. "להשתטות" הוא סוג של רימאסטר רגשי יותר לשיר שעומר פרסם עוד ב-2009, ו"להינשא הלילה" הוא קאבר רשמי ללהיט חתונות מוכר. ביחד, הם מספרים שהאלבום הזה לא מנסה להמציא את עומר אדם מחדש, אלא להראות את ההתפתחות שלו: מילד שהעלה שיר ליוטיוב דרך גבר שהפך למכונה ובהמשך זמר שמבין שהקהל אוהב אותו גם כשהוא חוזר אחורה.
ולמרות כל המחמאות, קשה שלא להתעלם מכך שבאלבום יש לא פחות מ-17 שירים. זה המון, והאלבום עצמו יכול היה להיות אפילו טוב יותר אם היה קצר. יש בו שירים שבאמת מרגישים חיוניים, שמתקבעים מיד, לעומת כאלו שמרגישים כמו עוד וריאציה על כאב שכבר שמענו ממנו לא פעם. זה מדגיש את הבעיה היחידה של הזמר בשלב הזה בקריירה שלו: כשהוא מוציא הרבה, הוא גם חושף את ההבדל בין שיר טוב ובין שיר ש"חייב" לצאת. האלבום הזה מלא בשירים טובים, אבל לא כולם חייבים להיות כאן כדי שהסיפור יעבור כראוי.
עומר נשמע באלבומו ה-10 בשל יותר. לא בשל במובן של להיות פחות פופי, להפך, הוא עדיין יודע לייצר פזמון שמיד מחפש מסיבה, אלא בשל במובן של שליטה. הוא יודע מתי לעלות ומתי לא. הוא יודע מתי לתת למילים להוביל ומתי לתת להפקה לשאת אותו. והכי חשוב, הוא נשמע כאילו הוא מאמין לכל מילה שהוא שר, גם כשברור לו שכולם יפרשו אותו ביוגרפית. האלבום יוצא אחרי פרידה מתוקשרת והזמר לא מנסה להכחיש את זה, הוא פשוט מתרגם את הרגשות שלו למוזיקה שמחזיקה גם בלי הרכילות.
בשורה התחתונה, "חלק מהנצח" הוא אלבום שמצליח להיות לא רק מתנה לקהל, אלא גם צעד קדימה עבור עומר אדם האמן. זהו אלבום שמבין שכדי להישאר רלוונטי באמת לא מספיק להוציא להיטים, צריך להוציא גם אמת. ועומר אדם, כשהוא בעמדה הזו, הוא באמת אחד היוצרים הכי חזקים שיש כאן.
