מצלמים מציאות חדשה: אחרי ה-7.10 הקולנוע הישראלי לא יראה אותו דבר

אירועי השבעה באוקטובר הותירו חותם עמוק על החברה הישראלית, והדיהם מורגשים בכל תחומי החיים - כולל בעולם התרבות ובפרט בקולנוע הישראלי. כשנה לאחר הטראומה הלאומית, השאלה המרחפת באוויר היא כיצד ישפיעו האירועים הללו על עתיד הקולנוע הישראלי? האם נראה שינוי מהותי בתכנים ובסגנון של הסרטים המקומיים? האם כל סיפור ישראלי יישא מעתה את צלקות המלחמה, או שמא יש מקום גם לקולנוע שמתרחק מהמציאות הכואבת?

לקראת סופה של שנת התשפ"ד ובואה של השנה החדשה, בכתבה הבאה ננסה לבחון את המתח שבין הצורך לספר את הסיפור הלאומי לבין הרצון למעט אסקפיזם ממנו, ולשרטט את קווי המתאר של הקולנוע הישראלי בעידן שלאחר השבעה באוקטובר כדי לשאול איך יראה עתיד הקולנוע שלנו.

הקולנוע כדרך להתמודד עם הטראומה

מאז ומתמיד, הקולנוע הישראלי הגיב למצבי משבר וטראומה לאומית, ולאחר כל מלחמה או אירוע קשה, יוצרים ישראלים מצאו דרכים לספר את הסיפור שלנו דרך הסרטים. גם אם לפעמים זה לקח כמה שנים, הקולנוע תמיד מצא דרך לדבר על מה שקרה ולעזור לנו להסתכל על המציאות הנוכחית או ההיסטורית שלנו בעיניים חדשות, ויעיד על כך קטלוג מפואר של סרטים שחיפשו את הדרך להדהד את הטראומות הלאומיות - מ"ואלס עם באשיר" שנוצר על רקע מלחמת לבנון הראשונה והראה איך זיכרונות המלחמה רודפים חיילים גם שנים אחרי, דרך "הכוכבים של שלומי" שהמחיש את ההשפעה של המלחמה על חיילים צעירים, ועד ל"בופור" ו"לבנון" שסיפרו על הקושי והפחד של חיילים במלחמה או "בלוז לחופש הגדול", שקיבל השנה עיבוד בימתי בתיאטרון בית ליסין, והוכיח שאותה קלאסיקה שיצאה אחרי מלחמת ההתשה עודנה רלוונטית למציאות שלנו.

אך היום, בעוד הקולנוע התיעודי כבר נגע בפצעים הטריים עם סרטים כמו #נובה ו"עוד נשוב לרקוד", הקולנוע העלילתי עדיין מתמודד עם האתגר של עיבוד החוויה לכדי יצירה אמנותית, ובוחן האם קולנוע ללא אמירה הוא בהכרח קולנוע מנותק.

בשנה האחרונה יצאו לא מעט סרטים ישראלים עלילתיים מוצלחים לאקרנים, רובם סרטי ביכורים מגובשים, מקוריים, שנושאים את סיפורם האישי של היוצרים, כמו למשל זוכה פרס אופיר הטרי "קרוב אלי" של תום נשר,  "עיד" של יוסף אבו מדיע, "עשרה חודשים" של עידן הובל, "ברווזים" של שחר רוזן ו"סודה" של ארז תדמור ורבים נוספים שהמשותף להם הוא שאלו נעשו טרם ה-7/10 ואי לכך לא עוסקים באופן ישיר ומכוון באסונות שחווינו בשנה האחרונה, שטלטלו ועיצבו מחדש את חיי היומיום בישראל ובהתאם לכך את עולם התרבות. ועם זאת, יש לקוות כי היצירות האלו יוסיפו למשוך קהל לבתי הקולנוע ויעודדו צריכת קולנוע ישראלי איכותי ופורץ דרך.

נשאלת השאלה, האם קהל הצופים מעוניין בכלל לצפות בתכנים שכביכול מנותקים מהמלחמה היומיומית שלנו? או שאולי התודעה הקולקטיבית השתנתה ומחלחלת בהכרח לכל דבר שאנחנו יוצרים או צופים בו?

הקהל יכריע - אסקפיזם או להתבונן למציאות בעיניים

יש שיאמרו שבין אם נרצה או לא, קשה לצפות בתכנים מבלי ליצוק לתוכם פרשנות שצובעת את היצירה באור קצת אחר, כשאנחנו אוחזים בפרסקטיבה חדשה שמחלקת את האירועים בחיינו לפני הטבח ואחריו: תחושת האובדן והאבל שעוטפת את "קרוב אלי" של תום נשר לכל אורכו, מהדהדת כאובדן קולקטיבי היום; "סודה" של תדמור, שעוסק בהתיישבות הקיבוצית לאחר מלחמת העולם השנייה; "כיסופים" של קרן נחמד, אשר צולם בקיבוץ שבעוטף עוד שנים לפני הטבח וקיבל משמעות מצמררת מעצם היותו; וכמובן "הילד", סרטו של יהב וינר ז"ל, שנרצח בכפר עזה בשבעה באוקטובר, וזכה באופיר לפרס הסרט העלילתי הקצר. הווה אומר - גם סרט שאינו בהכרח נעשה על השבת השחורה או בעקבותיה, מקבל משמעות אחרת כשצופים בו בימינו אנו.

בתחום התעודה התמונה יותר חד משמעית, כאשר רוב הסרטים התיעודיים שקיבלו מועמדות בפרסי אופיר השנה עוסקים ישירות באירועי הטבח, כמו "אביגיל" של קשת 12 - סיפורה של השבויה הצעירה ביותר ששוחררה; "#נובה" - תיעוד הטרגדיה בפסטיבל המוזיקה; ו"זעקות ואז שתיקה" - שחושף את הפשעים המיניים אשר בוצעו על ידי מחבלי החמאס, בהובלת שריל סנדברג. חלקם היו הראשונים בעולם האמנות להפר את השתיקה של אחרי הטבח הנורא ושוחררו ממש בסמוך ליום ההוא.

קולות רבים ביקשו להדגיש שיצירה דוקומנטרית בתקופה זו היא משמעותית מאין כמוה בכל הקשור לחוויה הישראלית בשנה האחרונה, שכן מעבר להיותה יצירה אמנותית שעומדת בפניה עצמה - היא גם עומדת כהוכחה אל מול גורמים שמבקשים למעט או להכחיש את הזוועות שקרו. חרף החשיבות שבהם, קשה שלא לתהות - מהו ערך הצפייה באירועים האלה כשאנו בלב ליבה של הטראומה המדממת? מה אנחנו מבקשים לצרוך ומדוע?

למרות שיש יוצרים שיגידו שיצירה דורשת פרספקטיבה על מנת לייצר תמונה רחבה, עמוקה, בעלת מסר מנומק, שיכולה לאפשר חקירה מקיפה של האירועים, יש שלא יכלו לעמוד מנגד וניגשו היישר למלאכה, והוכיחו שיש לסרטים האלה קהל שצמא להתבוננות הזאת. ועדיין, אולי הקהל בכלל מחפש את האסקפיזם ומעוניין לצפות בסרטים שאינם קשורים לנושא?

קשה להסיק שיש שינוי מהותי בהעדפות הצפייה של הציבור הישראלי, שכן מהעבר השני של הסקאלה יש לציין את שובר הקופות "מרוסקים: גולסטאר הסרט", קומדיית הקיץ הקלילה והמופרעת שמבוססת על תוכנית הריאלטי "גולסטאר", שמשכה אל בתי הקולנוע רבבות של צופים ועם ההצלחה הקופתית שלה אין להתווכח - ועל כן אין ספק שהקהל גם בהחלט מחפש מעט נחמה.

ואם להציץ בנתוני הרייטינג הטלוייזיונים על ריאליטי כמו "האח הגדול", "רוקדים עם כוכבים" ו"המירוץ למיליון" - ניכר שמדובר במגמה רחבה, ולמרות שנשמעו גם קולות שמוחים כנגד תכנים "מנותקים" כאלו, הציבור מצביע בשלט, ונראה שיש צורך בלתי מבוטל בתכנים בידוריים נטו.

גם בעולמות הסאטירה יש ניצנים מעניינים, והבולט שביניהם הוא סרט האקשן האינדי שנעשה בשיתוף פעולה ישראלי-אוגנדי - "מבצע וואקליגה: גורל ודם", בבימויים של מיה רודיך ואורי יעקובוביץ׳, שעלילתו וצילומיו נרקחו זמן רב לפני האסון הנורא - אך באופן רלוונטי ואירוני מאין כמותו מהדהדים את מבצע יונתן ומספרים על שני סוכנים חשאיים שנשלחים לאוגנדה על מנת לשחרר את בנו החטוף של ראש הממשלה. הקרנות הבכורה של הסרט היו גדושות בקהל שלא הפסיק לצחוק מול השיקוף הסמי-גרוטסקי סמי-אותנטי של הצבא הלא-מתפקד ומיהר להגדיר את הסרט כקאלט.

כשבוחנים את הנתונים האלו אכן נוצרת תמונה רחבה יותר, שבה היצירה הקולנועית בוחנת את כיווניה על שלל גווניה, והקופות מדברות בעד עצמן: יש ביקוש לוורסטיליות.

מפעל הזיכרון

כדי לנסות ולהבין כיצד צפויה המלחמה להשפיע על הקולנוע הישראלי, שוחחנו עם הבמאי והתסריטאי המוערך דני רוזנברג, שסרטיו מתאפיינים בגישה ייחודית המשלבת בין המציאות לבדיון. סרטו האחרון, "על כלבים ואנשים", הוקרן בפסטיבל ונציה היוקרתי והספיק לקצור שבחים רבים. הסרט, שצולם בקיבוץ ניר עוז, משלב עדויות אותנטיות מאירועי השבעה באוקטובר עם נרטיב בדיוני, ומהווה דוגמה מרתקת לאופן שבו הקולנוע הישראלי מגיב למציאות המורכבת. סרטו הקודם, "החייל הנעלם", עוסק בחייל העורק ממלחמה בעזה, וקיבל משנה תוקף לאחר אירועי אוקטובר 2023.

"בשבת השחורה נחתתי בדרום קוריאה בבוסן, הפסטיבל הכי גדול באסיה, כדי להקרין את 'החייל הנעלם' שזכה שלושה ימים קודם בפסטיבל חיפה", סיפר רוזנברג. "נחתתי בערך בצהריים, פתחתי את הטלפון וראיתי את כל מה שהתרחש באותן שעות, והרגשתי שהבדיון - הסרט שעוסק בחיל שעורק ממלחמה בעזה - התרסק אל המציאות. הייתי מאוד מבולבל. איך אמשיך להקרין את הסרט עכשיו? זה סרט דיסטופי, אבל העתיד הפך להיות הווה ולא בדיוק כפי שתיארתי אותו".

רוזנברג שב ארצה, ובדבריו הוא מתאר את תל אביב כעיר "נטושה לחלוטין, שונה מאיך שתיארתי אותה בסרט, ואז באמת חשבתי שאין לו מקום", הוא אומר. "מה שהשתנה הוא שכעבור כמה שבועות העיר התעוררה לחלוטין והתחושה של הרצון לחגוג את החיים או להצחיק את המוות שתיארתי בסרט התקיימה בעיר, מה גם שסטודנט שראה את 'החייל הנעלם' בפסטיבל חיפה, היה במילואים וחזר וסיפר לי שהוא מרגיש כמו הגיבור בו. אז הבנתי שיש לסרט הזה מקום". הסרט אמור היה לעלות לאקרנים בנובמבר, אך נדחה בשל הנסיבות. "המחשבה הייתה שאי-אפשר להוציא סרט שמדבר על חייל שבורח ומפחד בתקופה הזאת. זה טריגרי מדי", הסביר.

ובכל זאת, רוזנברג החל להקרין את הסרט באולמות קטנים, כמו למשל בקולנוע יפו, ואל ההקרנות הללו הגיעו חיילים והאימהות שלהם, וכולם הרגישו את אותה החוויה: זה הסיפור שלנו. משם, החליטו המפיצים ביונייטד לשחרר את הסרט ב-14 בנובמבר 2024, בדיוק שנה אחרי תאריך העלייה המקורי.

ההחלטה ליצור את "על כלבים ואנשים" התגבשה אצלו מיד עם שובו לארץ. "כשחזרתי, לא הבנתי את המציאות הכאוטית ורציתי להיות חלק ממנה ולא להביט בה דרך הטלוויזיה. זה אולי מכניזם שהוא חלק מהמבנה הנפשי שלי - ההעזרות בקולנוע כדי לפרש את המציאות ולהגן עליי מפני עצמי באופן די דומה ל'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם', כשתיעדתי את אבי במהלך הגסיסה שלו. לקחתי איתי למסע אנשים שגם עבורם זה היה כנראה תרפויטי, אבל היה לי ברור שאני לא יכול לכתוב תסריט בזמן שהאירועים מתרחשים, ומפה נולדה המחשבה שאעשה סרט עם תושבי קיבוץ ניר עוז".

אתה מרגיש מחויבות או לחץ לעסוק באירועים האלה ביצירות הבאות שלך?
"אני אף פעם לא פועל ממקום של 'צריך'. אני יוצר, כותב, מצלם או מביים מרצון לעסוק בנושאים שבוערים בי. המציאות בישראל בוערת בי, ולכן עשיתי את הסרט, ולכן החייל הנעלם. אם יום אחד אקום והכול יראה לי כמו שוויץ, אז אולי אעשה סרט על החלקה בקרח. גם ב'מותו של הקולנוע' התחזיות האבסורדיות התממשו. המתקפה מאיראן והבריחה, אבל החרדות האלה - כמו במלחמה עם עזה ב'חייל הנעלם', הן נמצאות בתוכנו והן קיימות פה. זה לא שיש לי סגולות של נביא. כולנו רואים חדשות ומרגישים את המציאות בתת מודע. זה תמיד מהחוויה האנושית שלי, לא בהכרח ממניע פוליטי. הדחף שלי הוא לתעד את המציאות. הלוואי שאני אשנה משהו. המחויבות שלנו היא תמיד לפתוח צוהר אל האנושיות".

וגם בטווח הרחב יותר אולי להשאיר שבילים של זיכרון לעתיד.
"אני חלק מהמפעל הזה, מפעל הזיכרון של הקולנוע הישראלי שבסופו של דבר דרכו יבינו את המציאות פה בעוד עשרות או מאות שנים".

הבמאית, התסריטאית והשחקנית הישראלית הוותיקה והמוערכת, זוכת פרס אופיר על מפעל חיים, מיכל בת אדם, מתקשה לחזות את העתיד נוכח אירועי השבעה באוקטובר. סרטיה של בת אדם עוסקים לרוב בנושאים חברתיים ופוליטיים, ומציגים נקודת מבט נשית ייחודית על החברה הישראלית, והיא ידועה ביכולתה לשלב בין הפוליטי לאישי ביצירותיה, ועדיין - היא לא ממהרת לקבוע מגמה כזו או אחרת.

״אני לא מכירה דרך לבחון את העתיד, לכן אני לא מרגישה שאני יודעת להגיד משהו על עתיד הקולנוע לנוכח מה שקרה ומה שקורה פה - אבל העובדות מדברות בעצמן ומראות שכל הזמן, למרות המלחמה ובגלל המלחמה, ממשיכים לעשות סרטים", היא אומרת. "מה יהיה בעתיד נדע רק במבט לאחור. קשה לנחש אם החודשים שיבואו יביאו עוד ועוד התעסקות במה שקורה ובתוצאות הנפשיות המחרידות שאנשים צעירים חווים כתוצאה מהגיהינום שהם עברו, ועדיין עוברים, או אחרים שלא ימהרו לעסוק בכאן ועכשיו ויחכו לאיזו פרספקטיבה של זמן שתתן להם אפשרות להסתכל עם עוד ממד נוסף. אני מניחה שיהיו כאלו וכאלו ויהיו אחרים שיחפשו מנוחה בדברים הקטנים של החיים".

לצורך הכתבה שוחחנו גם עם יוצרת הקולנוע המוערכת לי גילת שבין היתר מעורבת בפרויקטים חברתיים המקדמים את מעמד הנשים בתעשיית הקולנוע הישראלי. סרטה "בנות כמונו", זכה למועמדויות רבות ופרסים בטקס פרסי אופיר 2023.

כיצד את מאזנת בין הרצון לספר סיפורים אישיים לבין ההתייחסות המתבקשת לאירועים שעברנו בשנה האחרונה?
"אני חושבת שייקח זמן עד שנבין מה באמת ההשפעות. זה גדול כמו יום כיפור, שגם 50 שנים אחרי עדיין עושים סרטים על זה ועושים עיבוד לטראומה דרך הקולנוע. הטלוויזיה יותר זריזה ולכן כבר יש שתי סדרות על השבעה באוקטובר שמצטלמות. גם בתור לקטורית שקוראת תסריטים אני מזהה שתי מגמות - הראשונה היא ניסיון לעבד ולראות מה עושים עם פצצת האטום הזו שנפלה על המדינה, והשנייה היא יוצרים שחוזרים חזק לאישי, כמו מעין הסתגרות נפשית, חוזרים למטבח של סבתא שלהם ועוזבים לגמרי את הפוליטיקה והמלחמה. אני חושבת שאלו יהיו המגמות המרכזיות.

"מצד אחד יהיה קולנוע מאוד אישי ברמה של המיקרו, שזה דבר שאני מזדהה איתו בהרבה בחינות, וגם בטלוויזיה וגם בקולנוע נראה רצון לקומדיות - שזה תמיד מה שקורה אחרי משבר או אסון, לצד קולנוע שהוא יותר לאומי. מה שכבר קורה, וזה דבר מדהים בעיניי, זה שנראה קולנוע פטריוטי, כמו שהאמריקאים עושים המון - סיפורי גבורה מסוגים שונים, שזה משהו שהקולנוע הישראלי כמעט ולא עשה עד עכשיו, ואני יודעת שיש סרטים מהסוג הזה שנמצאים בסוג של פיתוח. הגיע הזמן שאנחנו גם נעשה הכרת הטוב ולא רק נהיה ביקורתיים".

גילת עצמה מודה שמאז הטבח, קשה לה יותר לשבת ולכתוב. "אני מרגישה שאין לי מה להגיד, אין לי מסקנה ומחשבה שאני מצליחה לנסח מהתחלה עד הסוף. נחוץ שהדבר יסתיים כדי שיהיה אפשר לעשות עיבוד נתונים".

את מרגישה מחויבות או לחץ לעסוק באירועים אלה ביצירותיך הבאות?
"דרמה במשמעות העמוקה שלה היא תיקון, ומה שקרה זה דבר מאוד מטלטל, קלקול מאוד גדול, והיצירה מבקשת להסתכל על זה כדי לנסות ולהתחיל לנסח את זה ולהבין את זה, וזה הקושי - כי הדבר עדיין קורה ומסתעף, ויש לו עוד ועוד רבדים. החטופים, הצפון, הדרום והכאב הבלתי נסבל… יצירה נמשכת לקונפליקט מהסוג הזה. זה צורך נפשי, לא חברתי או פוליטי".

את חושבת שיהיה שינוי בסוגי הסרטים שיקבלו מימון או תמיכה בעקבות האירועים?
"אני בטוחה שקרנות הקולנוע יצטרכו להשקיע משאבים וירצו גם לעשות דברים שקשורים לדבר הזה פשוט בגלל שהקולנוע מתכתב עם המציאות, וזו המציאות שלנו כרגע ולכן זה יקרה באופן טבעי. באופן אישי אני מתקשה לחשוב על משהו שאפשר לומר על זה כשזה עוד קורה, אבל כאמור יש שני פרויקטים לפחות שהם נורא יפים ומעניינים שנמצאים בשלב של פיתוח. שלא נדבר על תיעודי, שבפרסי אופיר שליש מהסרטים התיעודיים היו קשורים לשבעה באוקטובר. זה מאוד אישי וכל אחד ילך לאיפה שהלב שלו והמבנה האישיותי הנפשי שלו מסוגל".

וכמה מילים על הרפורמה

ואי-אפשר שלא לדבר על עולם הקולנוע הישראלי ולסיים בהתייחסות לרפורמה של שר התרבות מיקי זוהר, שעשויה לעורר שינוי מהותי ובלתי הפיך בתעשיית הקולנוע ומעוררת דאגה רבה בקרב יוצרים ואנשי תרבות. התוכנית, המקודמת בצל המלחמה בעזה, מבקשת לשנות את מנגנון התקצוב של קרנות הקולנוע תוך העדפת סרטים "רווחיים" על פני יצירות בעלות אמירה אמנותית או ביקורתית.

מבקרי המהלך טוענים כי הרפורמה עלולה לפגוע באיכות ובמגוון של הקולנוע הישראלי, ולעודד יצירת תכנים שטחיים ופופוליסטיים על חשבון סרטים מאתגרים ומעוררי מחשבה, וכתוצאה מכך לייצר מציאות שבה הקהל הישראלי בעיקר יהנה מסרטים כמו "ההילולה" ו"לשחרר את שולי" - שאמנם הצלחתם במקומם מונחת, אך מה בנוגע ליצירות שהפכו לעמודי התווך בקולנוע הישראלי וזכו להצלחה מטורפת, גם ברמה הבינלאומית וכפי הנראה לא היו מקבלות מימון על פי השר, כמו "יוסי וג׳אגר", "הערת שוליים", "אפס ביחסי אנוש", או "למלא את החלל"?

בניסיון למנוע את הרפורמה, מאות יוצרי קולנוע חתמו על עצומה המתנגדת לחקיקה החדשה, בטענה שהיא מסכנת את חופש הביטוי האמנותי ואת עתיד התרבות הישראלית. במחאתם, הם מזהירים כי מהלך זה עלול להוביל לצמצום המרחב הדמוקרטי והגבלת יכולתה של האמנות לבחון את המציאות המורכבת ולעורר שיח ציבורי חיוני, ובימים אפלים אלו - נדמה שאין הכרחי ממנו.

נראה כי הקולנוע הישראלי ימשיך להתפתח ולהגיב למציאות המשתנה, למרות האתגרים הניצבים בפניו. ניכר כיצד הקולנוע שימש ככלי חיוני לעיבוד החוויות הטראומטיות הלאומיות שלנו לאורך השנים, ונותר רק לקוות שהיוצרים המוכשרים שלנו יקבלו את החופש להתבטא ולנסח רעיונות חדשים ומקוריים. הקולנוע, ברוחו הדמוקרטית והרגישה, עשוי לסייע לנו כחברה להתמודד עם המצב הבלתי נסבל שאנו נמצאים בו - בין אם באמצעות קומדיות אבסורדיות, סרטים דוקומנטריים נוקבים או דרמות עלילתיות מורכבות. העתיד טומן בחובו אתגרים, אך גם הזדמנויות ליצירה משמעותית שתשקף ותעצב את פני החברה הישראלית בשנים הבאות.