100 שנים אחרי שנולד, לא מעט אנשים סולדים ממנו. אחרים לא יכולים בלעדיו

"הוא היה הגיבור שלי הרבה לפני שבכלל ידעתי איך הוא נראה, הוא היה האור בשנות נעוריי. ידעתי שקוני פרנסיס (זמרת, ד"ע) לא תאהב אותי בחזרה כמו שאהבתי אותה בחזרה, אבל ספייק (מיליגן) ופיטר הביאו לחיי משהו לא פחות טוב - וזה היה צחוק עמוק, מרצה ומדבק", אמר בריאיון ל"הגארדיאן" איש מונטי פייתון לשעבר מייקל פאלין, כשהתבקש בחודש שעבר - לצד שמות כמו הבמאי האגדי וודי אלן, השחקן זוכה האוסקר ג'פרי ראש ("נאום המלך", סרטי "שודדי הקאריביים"), כריסטופר גסט ("ספיינל טאפ") ורבים אחרים - לספר על החוויה האישית שלהם עם הקומיקאי, השחקן והיוצר הבריטי האגדי פיטר סלרס, שמציין היום (שני) בדיוק 100 שנים להולדתו.

45 שנים אחרי שהלך לעולמו במפתיע בגיל 54 בלבד כתוצאה מהתקף לב, פיטר סלרס עדיין יושב עמוק במוחם של רבים. מלבד אולי צ'ארלי צ'פלין ומל ברוקס (שייבדל לחיים ארוכים), כמה קומיקאים אתם מכירים שעדיין מעסיקים ומשפיעים על התרבות הפופולרית 100 שנה אחרי הולדתם או פועלם? עבור דור ה-X ומעלה, סלרס הוא בגדר אל, ההגדרה לקומדיה טהורה, שהנעים את שנות ילדותם ונערותם עם עבודתו הטלוויזיונית, הרדיופונית (כחלק משלישיית "The Goon Show", לצד הקומיקאים ספייק מיליגן והארי סקומב) והקולנועית, כשהופיע באינספור סרטים בלתי נשכחים - סרטי "הפנתר הוורוד", "דוקטור סטריינג'לאב", "להיות שם", "לוליטה" ועוד ועוד. פלא שכולם, מהביטלס ועד מונטי פייתון, ממייק מאיירס ועד רובין וויליאמס ואדי מרפי (שבקרוב ייכנס לנעליו הגדולות כמפקח קלוזו) ציינו אותו בתור השפעה ישירה על עבודתם?

עם זאת, באקלים הציבורי והפוליטי הנוכחי בעולם, אי אפשר להתעלם מהצד האחר של סלרס, הצבעוני הרבה פחות והאפל הרבה יותר - טיפוס בעייתי, אובססיבי, הפכפכך, קומפולסיבי, שהתמודד עם התמכרויות לסמים, אלכוהול, הרס עצמי ושלל בעיות נפשיות, שהתנגח עם קולגות על ימין ועל שמאל, שהתעלל בנשותיו והתנכר לילדיו (עם בנותיו הצעירות, לדוגמה, החליט לנתק קשר אחרי שסלדו מהופעתו המועמדת לאוסקר ב"להיות שם", מספר חודשים לפני שהלך לעולמו). כל זה מבלי לדבר על תפקידיו הרבים והמצליחים כדמויות ממוצא הודי ("המיליונרית", "המסיבה"), סיני ("The Fiendish Plot of Dr. Fu Manchu") ומה לא - "פשע" אמיתי בעידן שאובססיבי לייצוג ורגיש לסטריאוטיפים גזעניים. אם כך, אין פלא שהדור הצעיר, שפחות פתוח לדמויות מורכבות, ימצא פחות מה לחבב בסלרס.

אז איך מתמודדים עם הדמות האייקונית והסבוכה הזו בשנת 2025? התשובה מורכבת הרבה פחות משנדמה.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• איך חוגגים 50 שנים ל"מופע הקולנוע של רוקי"? עם הסרטים האלה

• פדרו פסקל הוא הכוכב החם של הרגע - אז מה כולם רוצים ממנו?

• הם לא כוכבים וכנראה גם לא יפים, אבל אין קולנוע טוב בלעדיהם

בראש ובראשונה, חשוב להבין - אין קומיקאי שעוד השתווה ליכולותיו של סלרס, ואין גם קומדיה מודרנית בלעדיו. מהמפקח קלוזו ועד צ'אנס הגנן, דמויותיו היו מגוחכות, שלומיאליות, לפעמים נבזיות - אך אף פעם לא חסרות אנושיות. כל צופה יכול היה לראות את עצמו בסלרס שעל המסך הגדול, אפילו (!) אם מדובר במדען גרעין נאצי. גם כשגילם עשרות דמויות בסרט אחד - הרבה לפני שמייק מאיירס או אדי מרפי עשו זאת - היו כל אחת מהדמויות מורכבת ועמוקה בכל נימיה. כמי שערך את הופעת הבכורה התיאטרלית שלו כבר בגיל שבועיים, התרבות והבידור זרמו תמיד בעורקיו של סלרס. הוא פשוט ידע איך ליצור אמנות.

אם בוחנים את הקומדיות/דרמות החברתיות/פוליטיות שסלרס השתתף בהם - יצירות מופת כמו "להיות שם" של האל אשבי, "הרוצחים והגברת" ("The LadyKillers") של אלכסנדר מקנדריק, וכמובן "לוליטה" ו"ד"ר סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק - מבינים כמה אינהרנטית ההופעה של סלרס לאיכות ולמסר של אותם סרטים. האם אין סאטירה בלי סלרס? לא, אבל נדמה שאין סאטירה אותנטית, אפקטיבית, בלי אותן הופעות גדולות. הסאטירות של סלרס הבהירו - לא אדם אקצנטרי זה או אחר הוא הבעיה, אלא רוח הזמנים שמנרמלת מצבים נוראיים, *אנחנו* שמנרמלים אותם.

"היה פעם אני, אבל הורדתי אותו בניתוח", אמר ללא אחר מלקרמיט הצפרדע בפרק בו התארח ב"החבובות" ב-1978. האמירה הקומית הזו שמהולה בכזו מלנכוליה והאבסורד שלהגיד אותה בתוכנית בובות לכל המשפחה, מגלמת את הגאון הטראגי שהיה פיטר סלרס - איש שכשרונותיו הביאו גם לסופו, שנוכחותו העצומה בבריטניה הקטנה לא התרגמה היטב להוליווד התובענית, שלא ידעה להסתדר עם סלרס הכאוטי והוא לא איתה, שמורשתו יחידה בטירוף וביופיה. לא מייצרים עוד כפיטר סלרס וספק אם עוד ייצרו - ולכן, על עליותיו ומורדותיו, בל לנו לשכוח אותו, במיוחד עכשיו.