איך חוגגים 50 שנים ל"מופע הקולנוע של רוקי"? עם הסרטים האלה

היום (חמישי) לפני 50 שנים בדיוק יצא לאקרנים בבריטניה סרט עצמאי, מוזר וקולני. מעטים ראו אותו ועוד יותר מעטים ידעו "לעכל" אותו. קומדיה מוזיקלית? פרודיית אימה? ערב במועדון דראג? כל התשובות היו שגויות ונכונות בו-זמנית. 50 שנה אחרי, הסרט ה"מוזר" הזה עדיין מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי העולם, כשהוא מחזיק בשיא הריצה הקולנועית הארוך ביותר ביותר בהיסטוריה. את ההשפעה שלו על עולם התרבות קשה מדי לגמד לכמה מילים. שמו? "מופע הקולנוע של רוקי".

אז איך חוגגים 50 לכזו יצירה מונומנטלית, שעדיין מקוננת בליבם של כל כך הרבה אנשים אחרי כל כך הרבה שנים? אלו שכבר עמוק בתוך תרבות ההקרנות מכירים את הסיפור לעומק ואלו שלא - קשה לדעת מניין להתחיל מבלי להישמע כמו תקליט שבור. אז הנה הצעת פשרה - 5 סרטים עם אותה רוח קאמפ, כיף ויצירתיות של "מופע הקולנוע של רוקי", למעריצים מבטן ולידה ולמתחילים הסקרנים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• זה אחד הסרטים הכי מצליחים של נטפליקס אי פעם. מאיפה לעזאזל הוא הגיע?

• הקומדיה הרומנטית הזו מציעה מבט ריאליסטי לעולם הדייטינג המודרני. עדיף לפתוח טינדר

• 5 חודשים אחרי שהפך לאבא: הראפר המצליח עושה צעד מפתיע

"פנטום גן העדן" (1974)

נודה באמת - זו בחירה מעט טריקית, שכן סרט זה של אשף הקולנוע בריאן דה פלמה ("פני צלקת", "הבלתי משוחדים") הקדים את "מופע הקולנוע של רוקי" כמעט בשנה ואף צוות אל האחרון בימיו הראשונים כחלק מהקרנה כפולה ("דאבל פיצ'ר" - קצת אירוני כשמדובר בסרט שמתחיל עם המילים האלו בדיוק), במטרה להגדיל את החשיפה של "מופע הקולנוע" - ללא הצלחה. אבל גם במנותק מהסרט שעבורו התכנסנו, "פנטום גן העדן" הוא ה-הגדרה לסרט קאלט, שרק משתבח עם השנים.

כשהוא משלב בין סיפורו המפורסם של "פנטום האופרה" לבין האגדה העתיקה על פאוסט וספרו של אוסקר וויילד, "תמונתו של דוריאן גריי", דה פלמה מציג את סיפורו של מוזיקאי צעיר ושמו ווינסלו ליץ' (וויליאם פינלי), עליו מערים מפיק העל השטני (תרתי משמע) סוואן (המלחין פול וויליאמס) וגונב את יצירותיו. שרשרת אירועים ביזאריים וטראגיים למדי (כאלו שכמעט באמת הרגו את פינלי מאחורי הקלעים) מותירים את ליץ' כתפלץ שנשבע להתנקם בסוואן ובאולם הקונצרטים החדש שלו, כשהוא דורש שיצירותיו יבוצעו רק על ידי אהובת ליבו פיניקס (ג'סיקה הארפר, "סוספיריה").

צבעים בוהקים, משחק מוגזם, תלבושות שנראות כאילו נתפרו תחת השפעת חומרים אסורים (מעצבת הבגדים בסרט הייתה השחקנית הצעירה סיסי ספייסק, שרק שנתיים לאחר מכן תככב בקלאסיקת האימה של דה פלמה, "קארי", ותהפוך לכוכבת) והמון רגעים לפנתיאון, הקהל והמבקרים סלדו מ"פנטום גן העדן" באופן גורף (מלבד מועמדויות בטקסי האוסקר וגלובוס הזהב על הפסקול), אך ההיסטוריה חשבה אחרת.

"טומי" (1975)

ממחזמר אחד חסר שליטה מ-1975 למשנהו. "טומי" הוא עיבוד לאלבום הקונספט המופתי באותו השם של להקת המי (The Who) מ-1969, אודות סיפור "עלייתו ונפילתו" של גבר (סולן הלהקה רוג'ר דלטרי) שנותר חירש, אילם ועיוור בעקבות אירוע טראומטי בילדותו, רק כדי להפוך לכוכב פינבול ומנהיג כת/משיח שקר. הקולנוען הבריטי קן ראסל ("נשים אוהבות", "שדים") - לעד "הילד הרע" של התרבות הבריטית - לקח על עצמו את המטלה הסבוכה (בסיועו של מפיק העל רוברט סטיגווד - האיש מאחורי הבי ג'יז ו"גריז"), למרות שלא אהב בכלל מוזיקת רוק (ראסל היה אובססיבי כל חייו למלחינים קלאסיים ויצר בדמותם מספר סרטים מכוננים) אלא כי אהב את התמה המשיחית בסרט.

התוצאה - כיאה לאדם שלא בחל באמצעים לזעזע את הקהל שלו - נותרה בהתאם: חגיגה חד פעמית ומטורפת למדי של קול, תמונה וכמה מהמילים היפות ביותר שכתב גיטריסט הלהקה פיט טאונסנד, אחד מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הבריטית לדורותיה. עם מספר מועמדויות לאוסקר והופעות אורח מצד - בין היתר - ג'ק ניקולסון, טינה טרנר, אריק קלפטון ואלטון ג'ון (שעומד על המגפיים הגבוהות בעולם בעודו שר את הלהיט "Pinball Wizard"), זהו סרט עצום בכל מובן המילה.

"חנות קטנה ומטריפה" (1986)

מלבד "מופע הקולנוע של רוקי", "חנות קטנה ומטריפה" הוא לבטח אחד מהסרטים המפורסמים ביותר בעלי ההקרנות הפעילות, כזה שנותר להיט על המסך הגדול וגם על בימות התיאטרון ברחבי העולם. כשהוא שואב השראה גדולה מאותם טקסטים קיטשיים/קאמפיים שלא במכוון (או שכן?) בז'אנר המד"ב של שנות ה-50 עליהם התבסס גם "מופע הקולנוע", "חנות קטנה ומטריפה", בבימויו של פרנק אוז (האיש מאחורי מיס פיגי, יודה ועוגיפלצת), הוא למעשה עיבוד כפול: ראשית, לסרט ה"בי-מובי" באותו השם מ-1960, פרי עטו של מלך הסוגה רוג'ר קורמן ובכיכובו (בין היתר) של ג'ק ניקולסון צעיר במיוחד; שנית, למחזמר הפרינג' שעלה לבימות "אוף-ברודווי" ב-1982, אותו יצרו צמד הכותבים-מלחינים אלן מנקן והווארד אשמן ("בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין" ושלל סרטי דיסני שכולם מכירים).

שלושת הגרסאות עוסקות בעובד חנות הפרחים חסר האונים סימור (ריק מוראניס, "מכסחי השדים") שמגלה לפתע צמח טורף מדבר ובעל תבונה, שצמא לדם אנושי. אהבתו הגדולה לקולגה אודרי (אלן גרין, שגם גילמה את הדמות בגרסה הבימתית) והרצון להסתיר את גילוי הצמח מדרדרות את סימור לתהומות חדשים. "חנות קטנה ומטריפה", להבדיל מהסרטים האחרים שציינתי כאן, היה להצלחה כבירה, לא מעט בשל צנזור סצנת הסיום המקורית, שהותירה רבים מצופי המבחן זעופים מאין ותמיד.

"נער שוליים" (1990)

לא, לפני שתשאלו - זהו לא סרט ביוגרפי אודות מיקיאגי. זוהי הצצה למוחו המעוות, יצירתי ו-ורוד של ג'ון ווטרס ("היירספריי","פינק פלמינגוס"), מהבמאים העצמאיים הבולטים של הקולנוע האמריקאי ב-50 השנים האחרונות. כשהם משלבים תרבות פרברים צבועה ומגוכחת של שנות ה-50 עם תרבות האנדרגראונד של הקהילה הגאה במאה ה-20, סרטיו של ג'ון ווטרס מביאים משהו אחר לשולחן, שכמותו לא ראיתם לפני (לא תמיד לבעלי הלב החלש).

במובן הזה, "נער שוליים" (או בשמו הידוע יותר, "Cry-Baby") הוא יצירה חריגה בפילמוגרפיה של ווטרס: ראשית, הוא הראשון שנעשה לאחר מותו של דיוויין (Divine), הזמר ומלכת הדראג הנודעת מכולם, שהיה למוזה של ווטרס מזה שנים; שנית, הוא סרט שנעשה במסגרת אולפנית, רחוק מהשורשים העצמאיים של הבמאי, כשהוא נישא על גלי ההצלחה של "היירספריי". בשונה מהאחרון, "נער שוליים" נחל כישלון מהדהד בקופות, רק כדי שיתגלה מחדש שנים לאחר מכן ואף יהפוך למחזמר מצליח בברודווי.

סרטו של ווטרס מביא את סיפור מאבקם של ה"Drapes", הנוער הפרוע בהובלתו של וייד "Cry Baby" ווקר (ג'וני דפ בימי הזוהר שלו) - שמכונה כך בשל יכולתו להזיל דמעה אחת על לחיו, לבין ה"Squares", בני המעמד הגבוה בעיר בולטימור (בה מתרחשים קרוב לכל סרטיו של הבמאי) שבמרלינד של שנות ה-50. ה"שקט" של העיירה מתערער כשנערת ה"Square" אליסון (איימי לוקיין) ו"Cry Baby" מעזים להתאהב זה בזה. מחזמר שלא מותיר אף פעם את הצופה שלו בידיעה אם מדובר בפרודיה או לא (לראיה, אחת הדמויות כאן זוכה לכינוי "פני גרזן" - נחשו מדוע), "נער שוליים" לא עושה הנחות לקהל ושובה אותו מהרגע הראשון. זוהי התחלה נהדרת לכל מי שמעוניין להכיר את ווטרס לעומק.

The Happiness of the Katakuris" (2001)"

רק לסבר את האוזן, הבמאי היפני טאקאשי מייקה ("אודישן", "13 המתנקשים") הוא מסוג הבמאים שלידם קוונטין טרנטינו (מי שרואה בו אליל) שקול ליובל המבולבל. לאורך הקריירה העמוסה שלו (מייקה ביים למעלה מ-100 סרטים מאז 1991), מייקה לא בחל בשום אמצעי לזעזע, לטלטל, להפחיד ולהגעיל את החברה היפנית הנוקשה. ב-2001, עשה זאת באופן הביזארי ביותר שיכל: דרך מחזמר האימה/קומדיה/פארסה "The Happiness of the Katakuris".

כשהוא מתבסס על הקומדיה השחורה הקוריאנית "The Quiet Family" מ-1998, טאקאשי מייקה עוקב אחר משפחת קאטקורי, "ארבעה דורות של כשלונות" - סב, אב ואם, בן עבריין, בת גרושה טרייה, הנכדה הקטנה והכלב פוצ'י. כשאלו מחליטים לפתוח "Bed & Breakfast" למרגלות הר הפוג'י, הם צופים הצלחה כבירה; במקום, האורח הראשון שלהם מתאבד במהלך הלילה. אט אט מגלה המשפחה כי כל אחד מאורחיהם הבאים מוצא את מותו בדרך זו או אחרת. כשהם מנסים להיפטר מהראיות, העניינים רק מסתבכים.

כסרט שנע בין קטעים נוסח "צלילי המוזיקה" לקטעים נוסח "הניצוץ", ומשלב בתוכו אנימציית סטופ-מושן ואפקטים פרקטיים, זהו סרט לכל מי שאוהב את הזר והמוזר, וזה כנראה המוזר ביותר שהקולנוע יכול להציע.