הם לא כוכבים וכנראה גם לא יפים, אבל אין קולנוע טוב בלעדיהם

אנחנו נוטים לחשוב על הקולנוע כמקום לאנשים "יפים", "נוצצים" - ה"טום קרוזים", "בראד פיטים" של העולם שמושכים אותנו לאולמות הממוזגים פעם אחר פעם בזכות הכריזמה שלהם, החן והעובדה שבסתר ליבנו, היינו רוצים להיות הם. אבל מה עם אלו שמקיפים אותם? אלו שאינם כה "נוצצים" או "יפים" כמו הכוכבים הראשיים אבל גונבים את ההצגה פעם אחר פעם? לרגל יום הולדתו ה-70 של אחד מגדולי "שחקני האופי" של העולם, ווילם דפו, חזרנו להלל חמישה שחקנים שכאלו, שנותרים בלב שלנו כל פעם מחדש גם אם הם לא הסלב הכי חם בשכונה:

ג'ון גודמן:

מי שפרץ לתודעה העולמית בשלהי שנות ה-80 כדן קונר החביב והשמנמן בסדרה "רוזאן", טיפח במקביל קריירה קולנועית משובחת בסרטי אינדי, שהפכה אותו במהרה לאחד השמות המוכרים בהוליווד. מוזה תמידית לאחים כהן ("ביג לבובסקי", "בייבי אריזונה", "ברטון פינק" - אם למנות רק כמה מבין עשרות דוגמאות), שידע לשלב בין סרטי אמנות ("הארטיסט", "True Stories") לבלוקבאסטרים ("הפלינטסטונס", "דרך קלוברפילד 10"), גודמן יודע להחביא לב זהב בחזות מאיימת או צד אפל בחזות חביבה, וכך לגלם את כל המורכבויות של "האמריקאי הפשוט". איך אין לו אוסקר עדיין (אפילו לא מועמדות) בלמעלה מארבעה עשורי קריירה? לאלוהים פתרונים.

אה, ועל הדרך, הוא תמיד יהיה סאלי מ"מפלצות בע"מ" וזה רק בונוס.

סטיב בושמי:

מוולטר סובצ'אק לשותפו לבאולינג דוני, הלא הוא סטיב בושמי. אמנם נוכחותו בקולנוע ובטלוויזיה בשנים האחרונות הצטמצמה משמעותית, אבל רוב העולם זוכר לו חסד נעורים בשל תפקידי האופי הבלתי נשכחים שנתן לאורך שנות ה-90 - מיצירות עצמאיות כמו "רכבת מסתורין", "בתוך המרק" ו"רעש, מצלמים!" ועד שיתופי הפעולה הנרחבים שלו עם קוונטין טרנטינו ("כלבי אשמורת", "ספרות זולה") והאחים כהן ("פארגו", "ביג לבובסקי"). שנות ה-2000 הובילו אותו להופעות שגנבו את ההצגה ב"העולם שבפנים" ו"ספיי קידס 2: אי החלומות האבודים" (כולל המשפט האלמותי הבא) ולבסוף גם למסך הקטן, בתפקיד הראשי בסדרה מבית HBO "אימפריית הפשע".

עם היציבה הכפופה שלו, מצויד בעיניים בולטות ומאיימות, שמשדרות גם סכנה וגם חשש - בושמי מגלם במופתיות את העליבות שברוע האנושי, ואיך זה לא פעם נוטה להכשיל את עצמו. היי, וגם הוא היה ב"מפלצות בע"מ"!.

ווילם דפו:

הסיבה שלשמה התכנסנו - אולי השחקן העסוק ביותר ברשימה הזו וככל הנראה גם המגוון ביותר, משנות ה-80 ועד ימינו אנו עובד ווילם דפו תחת כל במאי שיש ובכל ז'אנר קיים: דרמה, אימה, קומדיה, אנימציה, "ארטהאוס", גיבורי על, פשע ועוד ועוד; כל זאת כשפרצופו הבלתי ניתן לפספוס ויכולות המשחק המדויקות שלו משמשים לו הופכים אותו למשהו אחר, שכמותו עוד לא ראינו. פעם מפלצת ("לב פראי", סרטי "ספיידרמן", "המגדלור"), פעם זה שלוחם במפלצות ("נוספרטו"); פעם אדם קר לב ("מלון גרנד בודפשט"), פעם אדם לבבי מידי ("פלאטון", "פרויקט פלורידה"). אין שני לווילם דפו וספק אם עוד יהיה.

טילדה סווינטון:

מזיקית אחת של הקולנוע לשנייה - קשה לדמיין את המונח "קולנוע איכות" בלי טילדה סווינטון. אדם? חייזר? מגדר? גיל? כל הדברים האלו לא מעניינים את השחקנית הבריטית הוותיקה וגם לא את הדימוי הקולנועי הפלואידי שלה. מי שלא פעם הושוותה לכוח הטרנספורמטיבי של דיוויד בואי במוזיקה, סווינטון החלה את דרכה כמוזה ליוצר הבריטי דרק ג'רמן ("קאראווג'ו", "כחול") ואט אט הפכה לשם חובה בכל פסטיבל סרטים שמחשיב את עצמו לאיכותי. "אורלנדו", "פרחים שבורים", "מייקל קלייטון" (שהרוויח לה את פרס האוסקר היחיד שלה עד כה), "לקרוא ולשרוף", "סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים", "דוקטור סטריינג'", "סוספיריה" ועוד ועוד הם רק חלק מזערי מקריירה אגדית חוצת מדיה.

הארווי קייטל:

הוותיק ביותר ברשימה הזו - הארווי קייטל הוא מסוג השחקנים שאם תלמיד תיכון במגמת קולנוע בעירוני א' יצלצל אליו ויבקש שישתתף בסרט הגמר שלו, הוא יעלה על המטוס קרוב וינחת אצלו בבית. משלהי שנות ה-60 ועד היום, קייטל בן ה-86 (!) הקפיד לגלם לאורך הקריירה שלו טיפוסים שמערערים על ערכי המוסר שלפיהם כולנו חייהם - מפושעים קטנים ועד טיפוסים נאלחים, ואיכשהו עדיין, בכולם תמיד יש טיפה של כריזמה וחן. כשהוא מסייע להזניק אינספור קריירות של במאי על ולפתח ידידות עמם, כדוגמת מרטין סקורסזה ("נהג מונית", "האירי"), קוונטין טרנטינו ("כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "ממזרים חסרי כבוד"), ספייק לי ("קלוקרס"), ווס אנדרסון ("ממלכת אור הירח"), ג'יין קמפיון ("הפסנתר") ועוד ועוד.

אמנם בשנים האחרונות עבר קייטל לפעילות מועטה וזניחה יותר, אך המורשת הקולנועית שלו לא תשכח בקרוב.