בדם שלנו: מה מושך אותנו כ"כ בערפדים?

כשוולאד השלישי, הלא הוא "ולאד המשפד" או "דרקוליה", שלט ביד רמה בוולאכיה (רומניה של היום) במאה ה-15, אף אחד לא העלה על דעתו לכנות אותו "ערפד"; מרבית מנתיניו או אויביו חיו בעיקר בחשש ממנו, כשנהג להוציא להורג אלפי אנשים, בעיקר דרך "השחלת שיפוד" דרך גופו של אדם (מכאן כינויו המוכר). מאות שנים לאחר מכן, כשהסופר האירי ברם סטוקר חיפש נושא לספרו, הוא נתקל בדמותו של אותו "דרקוליה"; ההילה האפלה שהייתה לדמותו משכה את סטוקר וזה החליט שוולאד יהיה הבסיס לספרו החדש, רומן אימה גותי בשם "דרקולה" - השאר אכן היסטוריה.

מאז ועד היום (ועוד לפני), ערפדים על כל גווניהם מעסיקים את התרבות הפופולרית. רק בשנים האחרונות יכולתם למצוא ערפדים עילגים בסדרה הקומית "מה שקורה בצללים"; הסדרות הרומנטיות-אירוטיות "יומני הערפד" ו"דם אמיתי", שעדיין מניבות רווחים יפים ליוצריהן בשלל שידורים חוזרים; קוטל הערפדים וחצי ערפד בעצמו - בלייד - כמעט וחזר בסרט חדש משלו מבית מארוול; ג'ארד לטו נכנס לנעליו של גיבור העל/ערפד מורביוס בפלופ הגדול של "סוני"; והסיבה לשמה התכנסנו - העיבוד החדש של הבמאי רוברט איגרס ("איש הצפון", "המגדלור") לקלאסיקת האימה מ-1922, "נוספרטו", שעולה השבוע לאקרנים ברחבי העולם וכבר שוברת קופות. נותר רק לשאול - מהו סוד הקסם של יצור צמא דם זה?

אולי הפתרון הישיר ביותר הוא המשחק של הערפד על שני העולמות - עולם החיים ועולם המתים, העולם האנושי והעולם המפלצתי; הערפד לרוב עוטה דמות אנושית, גם אם מוקצנת, ומונע מרגשות אנושיים, לרוב רומנטיים. הפרופ' לפסיכולוגיה וויליאם שארפ מקשר את המשיכה האינסטקטיבית הזו שלנו לרעיון הערפד עוד לרעיונות של פרויד ויונג; הערפד, הוא טוען, הוא ייצוג של צד אפל ומודחק אצלנו - הצל שלנו שאנו מחביאים. "אנחנו צופים במפלצת הזו הולכת ועושה מה שהיא רוצה - מוצצת את החיים מאנשים", אומר שארפ, "זה מדגדג את הצד המודחק בנו, הנסתר".

באותה המידה, אם הערפד הוא ייצוג של נושאים מודחקים בנפשנו, שאנו מחשיבים לטאבו בחברה, אז קל לראות את הערפד - אז והיום - כדימוי מיני, אירוטי מוקצן בחברה מודרנית. היסטוריה קצרה של התפתחות הערפד מראה לנו בדיוק את זה: מהאובססיה של בלה לוגוסי כדרקולה לדמותה של האישה הצעירה מינה בעיבוד הכי נודע לספר, "דרקולה" מ-1931 - רגע לפני שקוד ההפקה השמרני בהוליווד נכנס לתוקף; שנות ההתבגרות של כוכבת הסדרה "באפי ציידת הערפדים" וההתמודדות שלה עם כל הכרוך בכך; הייצוגים המיניים המפורשים הרבה יותר בסרטי ערפדים כמו "הרעב" ומשולש האהבים בו, "ריאיון עם ערפד" (שחקר גם נטיות הומוסקסואליות), "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה מ-1992 וכמובן סדרת הסרטים הפופולרית "דמדומים", שתיווכה מיניות מרוככת יותר לקהל צעיר. במילים אחרות, בחברה שאנו בודקים את עצמנו מידי יום לראות אם אנחנו "בסדר", את הערפדים זה לא ממש מעניין.

עדיין צריך לשאול - ערכים משתנים ומה שנדמה לנו כטאבו פעם יכול להיחשב מקובל היום, אז מדוע הערפד עדיין פופולרי בחברה שאולי פחות פוחדת "להסתיר"? לפי שארפ, הערפד הוא דמות די רלוונטית באמצע העשור השלישי של המאה ה-21. "הערפד, בשונה מזומבי, שהוא נטול מחשבה, או איש זאב, שהוא חייתי, מונע מקשרים אנושיים - כמונו", טוען שארפ בקשר לתזמון צאת הסרט "נוספרטו", "בעידן פוסט-קורונה, שבו חרדות חברתיות נפוצות מתמיד ובידוד עצמי יותר מקובל, אין ספק שדמות שמתעניינת בקשר מסוים ומייצגת פחדים מודחקים תעניין אותנו יותר".

עבור השחקן ווילם דפו (סרטי "ספיידרמן", "מסכנים שכאלה"), שמשחק ב"נוספרטו" ושיחק בעצמו בעברו את השחקן מקס שרק, כוכב הסרט המקורי, הקרבה שלנו לערפדים בתקופה כזו נובעת גם מהמציאות הכואבת שמקיפה אותנו, בה מוות נהיה יותר עניין שבשגרה: "זה מעניין לחשוב על המתים החיים מבקרים את עולמנו - זו מדיטציה על הצד האפל בעולם אל מול האור וזה קונפליקט מאוד אקטואלי". גם במקור אותו עיבד איגרס, שביים פ. ו. מורנאו הגרמני ב-1922, חוקרים רבים מזהים בדמותו המאיימת והעקומה של הערפד בעל האף הארו פחד מתמיד מזרים בחברה הגרמנית - פחד שיהפוך תוך כמה שנים לאנטישמיות ונאציזם מפורש. במילים אחרות, אותו מאבק בין "טוב" ל"רע" היה שם תמיד, כשההגדרות לשני אלו תמיד השתנו.

האם הערפד הוא הדמות המיתית הפופולרית ביותר בעולם? כנראה שלא, אבל קשה מאוד להתעלם מכוחה, גם ב-2025: מילדים שאוהבים את Count von Count החביב (או בשם שזכה לו בארץ, "מר סופר") ב"רחוב סומסום", לדור ה-X שזוכר חסד נעורים ל"באפי" ועד מעריציהם האדוקים של אדוארד ובלה מ"דמדומים" - היצורים חובבי הדם הללו תמיד מעסיקים אותנו, וכל עוד ימשיך להיות בנו צד אפל מסוים, הם ימשיכו לעוף כאן לדורות רבים קדימה.