ב"ספיידרמן" החדש, איש העכביש מעולם לא היה בודד יותר. הגיע הזמן שיתאפס על עצמו
גיבור העל האהוב חוזר לאקרנים ב"ספיידרמן: יום חדש" (שכבר הספיק להפוך לשובר קופות עצום), שבו פיטר פארקר מתמודד עם שברון הלב שנוצר בו בשל בדידותו. עם רגעים שמזכירים השפעות ממאסטר האימה דיויד קרוננברג ורגעים הפוכים לגמרי ומשעשעים במיוחד, הדרכים המעניינות שבהן הסרט החדש ביקום הקולנועי של "מארוול" מתמקד בהתבגרות, בבדידות ובהשפעות שלהם על ספיידרמן/פארקר מעלות את התהיות – אולי הגיע הזמן שהוא יתקדם?
אין ספק שבתי הקולנוע חווים את הקיץ הזה כאחת העונות המשמחות ביותר שידעה התעשייה בשנים האחרונות. פרמיירות נוצצות רדפו פרמיירות זוהרות, אולמות התמלאו עד אפס מקום ורכישת כרטיס לבית הקולנוע הפכה שוב לאירוע שדורש מעט תכנון מראש. אפילו צפייה בסרט החדש של ספיידרמן באולם עמוס בילדודס שלא הוציאו הגה במשך כל הסרט הצליחה לגרום לנו להאמין קצת יותר באנושות.
"ספיידרמן: יום חדש", שביים דסטין דניאל קרטון (שזהו אינו סרטו הראשון ביקום הקולנועי של "מארוול", כמי שביים בעבר את "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות"), מתחיל ארבע שנים לאחר סיום הסרט הקודם בסדרת סרטי האקשן המצליחה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה", אז הכישוף של דוקטור סטריינג' מחק את פיטר פארקר מזיכרונו של העולם, וכעת הוא נותר לבדו. דודה מיי הלכה לעולמה, אם.ג'יי. אינה יודעת מי הוא, ונד, חברו הטוב ביותר של איש העכביש, ממשיך בחייו ומתעד אותם ללא הרף ברשתות החברתיות. בבדידותו העזה של פארקר, אותו שב לגלם טום הולנד (שבימים אלו מככב בלהיט עצום אחר, "האודיסאה"), הוא שוכר דירת גג עלובה בקווינס, והופך את ספיידרמן למשרה מלאה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אלא שהאהבה שהוא מקבל מתושבי ניו יורק אינה מצליחה למלא את החלל שהותירו שני האנשים הקרובים אליו ביותר. הבדידות, שברון הלב והמלחמה הבלתי פוסקת בפשע מכרסמים בו מבפנים. הוא מנסה למצוא מחדש דרך אל נד ואם.ג'יי (אותה מגלמת זנדאיה, שלא רק מככבת גם היא ב"האודיסאה", אלא שהולנד גם קורא לה "אשתי"). מבלי שיוכל פשוט להזכיר להם את כל מה שהתרחש בעבר ביניהם, ובמקביל משתף פעולה עם המחלקה לבקרת נזקים בניסיון ללכוד ישות מסתורית שמסוגלת לקפוץ מאדם לאדם ולהשתלט על גופו.
אותה ישות דווקא אינה מצליחה להשתלט על גיבור העל האהוב. מה כן משתלט עליו? הגוף שלו עצמו. כוחותיו מתחילים לעבור אבולוציה מסוכנת, ורק ברוס באנר (הלוא הוא הענק הירוק), בגילומו של מארק רופאלו, מסוגל להבין מה קורה לו. כאן הסרט מתקרב לרגעים למחוזות שמזכירים את סרטיו של במאי האימה הפסיכולוגית דיויד קרוננברג, ומציג את גיבור העל כאדם שגופו משתנה ללא שליטה. הדבר מקבל ביטוי משעשע במיוחד כשספיידרמן של הולנד, שהסתמך עד כה על מתקני קורים מלאכותיים, מגלה שקורים אמיתיים מתחילים לצאת מפרקי ידיו. הסצנה מעוצבת כמו שלב מביך במיוחד בגיל ההתבגרות, כזה שברשותכם לא נרחיב עליו, אבל הסרט בהחלט עושה זאת כראוי.
הרעיון מעניין במיוחד משום שהגרסה של הולנד החלה את דרכה כבן טיפוחיו של איירון מן, עם חליפה עמוסת גאדג'טים ומשאבים שלא היו לספיידרמנים שקדמו לו. "יום חדש" מנסה לנתק אותו מהמורשת הזאת ולהחזיר אותו אל הגוף, הרחוב והבדידות. אלא שגם הפעם "מארוול" מתקשה להשאיר אותו באמת לבדו, ומזעיקה לעזרתו את באנר, פרנק קאסל ("המעניש"), ואפילו את ילנה בלובה (פלורנס פיו), האלמנה השחורה הנוכחית, שהוחלט משום מה שכל הופעותיה יתרחשו בחמאם רוסי. בסדר גמור.
העומס הזה חושף את הסתירה המרכזית של הסרט. הוא מבקש לספר על צעיר שאיבד את כל מי שהכיר אותו, אבל חושש לתת לו להחזיק סרט שלם בלי שורה של דמויות מוכרות שייכנסו וייצאו ממנו. לכן, ההתחלה החדשה שמבטיח שם הסרט אינה מלאה. פיטר אמנם חוזר לדירה העלובה שלו, למאבקי הרחוב ולחיים ללא רשת ביטחון, אבל "מארוול" עדיין מקפידה לפרוש מתחתיו רשת צפופה של קשרים ליקום הקולנועי שלה. כך או כך, נראה שהסרט עוסק במספר דרכים בעניין של התבגרות, בבדידות ששינויים והחלטות מביאים, בזווית הראייה שלו על העולם הקשה שבעיר ניו יורק, בניסיון להתגבר על שברון לב, וכנראה גם בשינויים פיזיולוגיים שקורים בגוף (היה כאן משחק מילים מדהים, למקרה שפספסתם).
יש להודות שהסרט נחמד הרבה יותר מכפי שציפינו שיהיה, אבל אם לומר בכנות – כדאי מאוד שזה יהיה הסרט האחרון בסאגת ספיידרמן החמוד והמתבגר שמתאפס ומסתבך שוב ושוב עם הזמן. הולנד כבר בן 30, וגם אם חזר בו מהאמירה הישנה שלו שלא ירצה להמשיך לשחק עוד נער, הגיע הזמן שגם הוא וגם פיטר פארקר יתקדמו. כמה פעמים עוד אפשר להחליף עלילות, למחוק זיכרונות ולפתוח קווי זמן חדשים? זה בסדר גם אם כבר אין יותר חוברות קומיקס שצריך להפוך לסרטים.
