25 שנים אחרי פיגועי 11.9, הקולנוע האמריקאי עדיין חוסה בצל הטראומה
היו ימים שבהם הוליווד אהבה לחלום על חייזרים בחלל ובוקרים במערב הפרוע. פיגועי 11 בספטמבר שגבו את חייהם של אלפים הותירו את העולם, ארה"ב וגם את תעשיית הסרטים הגדולה בעולם בטראומה מתמשכת. אז איך חיבקה לחיקה הוליווד את גיבורי העל, המאצ'ואיזם ואף הגזענות בצל הפיגועים - והאם אי פעם תצליח לעבד את הטראומה? במלאות 25 שנים לאותו יום שחור, חזרנו ליחסיו המורכבים של הקולנוע עם אחד הימים הנוראיים בהיסטוריה
"אתה מתעסק עם ספיידי, אתה מתעסק עם ניו יורק! אתה מתעסק עם אחד מאיתנו, אתה מתעסק עם כולנו!", אומרים תושבי ניו יורק על גובלין הירוק (ווילם דפו) כשזה נלחם בפיטר פארקר/ספיידרמן (טובי מגוויר) באחת הסצנות הזכורות ביותר מ"ספיידרמן" (2002) של סם ריימי - אולי אחד מסרטי גיבורי העל החשובים בהיסטוריה, שלא רק העניק לדמות האהובה סוף כל סוף את הבמה הראויה לה, אלא גם התניע את האובססיה של הוליווד לסרטי גיבורי העל עד ימינו אנו.
אך בעולם מקביל, הסצנה הזו כלל לא הייתה קיימת. היא נוספה לסרט (לצד סצנה נוספת בה עומד ספיידרמן לצד דגל אמריקה המתנופף) כתגובה לאחד מהאירועים הטראגיים בהיסטוריה, שאירע כ-7 חודשים בלבד לפני צאת "ספיידרמן" - פיגועי 11.9, שבמסגרתם נרצחו כ-3,000 בני אדם לאחר ששני מטוסים שנחטפו על ידי ארגון הטרור אל-קאעידה התנגשו במגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק והביאו לקריסתם (זאת, לצד שני מטוסים נוספים שנחטפו והתרסקו - האחד התרסק בפנטגון והשני בשדה פתוח בפנסילבניה, לאחר שנוסעי המטוס התקוממו כנגד החוטפים).
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
25 שנים בדיוק אחרי אותו יום גורלי בהיסטוריה האנושית - והאמריקאית בפרט - ואותה סתירה עצובה עדיין עומדת בבסיס הוליווד המודרנית. עד כמה שצינית ושחורה המחשבה הזו - לא מופרך להגיד שללא פיגועי 11 בספטמבר או אוסאמה בין-לאדן, תעשיית הקולנוע הגדולה בעולם לא הייתה נראית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, ולא מעט מהסרטים האהובים ביותר בחצי היובל שעבר לא היו קיימים. אך מדוע, ואיך ניתן להתמודד עם המורשת העכורה הזו?
נחזור קצת אחורה. בואו נודה באמת, פיגועי 11 בספטמבר לא המציאו את הפטריוטיות האמריקאית. האמונה של אזרחיה בהיותה המעצמה הגדולה בעולם והאמונה בכך שלה - ורק לה - הדרך הצודקת בעולם, פשתה בקרב הציבור עוד מימי המהפכה האמריקאית שהעניקה למדינה את עצמאותה במאה ה-18. עם התקדמות המאה ה-20, ובעיקר במחציתה השנייה, החלה האמונה העיוורת להיסדק - מלחמת וייטנאם, השחיתות השלטונית בממשלתו של ריצ'רד ניקסון והמתחים הבין-גזעיים גרמו לרבים בשנות ה-60 וה-70 להבין שאולי עליהם להסתמך רק על עצמם.
כך, כהרגלה, הפכה הוליווד - בשנותיה הבועטות ביותר - למראה של המציאות שבחוץ, וגיבוריה הפכו לבודדים ומנוכרים מהרגיל, נבגדים על ידי הרשויות שנועדו לשמור עליהם ("השיחה", "אחר צהריים של פורענות" ועוד). שנות ה-80 והרייגניזם שבא איתן החזירו את הגאווה הלאומית למיינסטרים, עם כוכבי אקשן "מנופחים" נוסח סטאלון ושוורצנגר, שמאמינים בצדקת דרכם ונלחמים באויב "הרשע" שמבחוץ - בין אם מדובר בברית המועצות או בטרוריסטים רדיקליים, לראשונה בתולדות הייצוג ההוליוודי.
הפטריוטיזם על סטרואידים נרגע מעט בשנות ה-90, ואכן הצצה לסרטים המצליחים בקופות בשנת 2000 מגלים עולם שונה לחלוטין מזה שמוכר לנו היום - סרטי אקשן/גיבורי על ענקיים כמו "משימה בלתי אפשרית 2" ו"אקס-מן" השתרכו אי שם מאחורי סרטי ילדים נגישים כמו "מרד התרנגולים" ו"הגרינץ'". אז, נדמה היה שארה"ב בדרך להחלמה מתסביך הגיבור שקונן בתוכנו. 11.9, איפוא, הפך את כל הקלפים.
ההבנה שפיגוע ענק - הגדול ביותר בהיסטוריה - קרה מתחת לאפה של אמריקה העוצמתית וגבה מחיר כה כבד הייתה קשה מנשוא עבור הציבור האמריקאי. כך, צעדיה הראשונים של הוליווד היו בעיקר להימנע, ולתת לקהל לעבד את הטראומה: בין אם בצנזור אזכורים ויזואליים לחטיפת מטוסים ("לילו וסטיץ'", בה הוחלפה חטיפת מטוס בסצנה בחללית) או למגדלי התאומים (מ"ספיידרמן" - כן, שוב הוא - צונזר טריילר של גיבור העל כולא גנבים ברשתו בין מגדלי התאומים, וכך פוסטר בו משתקפים אלו בעיניו של ספיידרמן) או דמויות הקשורות למעשי טרור. כך, ההוצאה המחודשת של הקלאסיקה "אי.טי." ב-2002 שינתה משפט שכלל את המילה "טרוריסט" ל"היפי", ואילו "מפלצות בע"מ" החליפה פיצוץ במסעדה לסגר הרמטי על המבנה.
אט-אט, עם פלישתה של ארה"ב לעיראק (בה תמכו רבים בזמן אמת), החלו דימויים חדשים להקיף את הוליווד. מחד, החל לגבור הדימוי הגברי ההיפר-מאצ'ואיסטי והאלים - אך גם זה שאפשר לסמוך עליו "בעיניים עצומות", מוכן להגן על המדינה (בין אם ארה"ב או אחרת, שמשמשת כאלגוריה למעצמה הגדולה בעולם). מאידך, הפכה הוליווד בטוחה יותר ויותר לייצג דמויות מוסלמיות כאויבות מבטן ומלידה, ואת הטרור האסלאמי - לו עד אותה העת לא שמה לב - לאיום ממשי על הקיום האמריקאי. בנוסף, דימויים של ערים נהרסות וגיבורים גדולים מגינים על התושב הקטן או פחד מערבים מהמזרח התיכון המאיים, הפכו נפוצים יותר ויותר בבלוקבאסטר הממוצע שהוליווד הוציאה באותם ימים. טענות על גזענות, אסלאמפוביה, פופוליזם וגבריות רעילה כמעט ולא נשמעו - או אם לדייק, כמעט ולא הייתה אוזן שתקשיב להן בלב פתוח.
כך, לדוגמה, "300" - להיטו של זאק סניידר אודות המלחמות הספרטניות - מוצא הרבה יותר במשותף עם "איירון מן" ו"הנוקמים" מאשר עם "האודיסאה", כשאותה מבקשת פחות לעסוק בהשלכותיה ההרסניות של המלחמה ויותר בהבדל בין הספרטנים חסרי המורא ומלאי הטסטוסטרון אל מול הפרסים "הפרוורטיים" וההומו-אירוטיים. בדומה, "מלחמת העולמות" של סטיבן ספילברג ביקש להיות פחות נאמן לרומן המכונן של ה. ג'. וולס מהמאה ה-19, ויותר לתהות על גורלן של ערים שנחרבו ומה קורה כשהאיום מגיע מתוכנו, חבוי עד לרגע המכריע.
מן העבר השני, אותם גיבורי העל - טוני סטארק/איירון מן, שעשה את הונו ממכירת נשקים ולוחם לא פעם בטרוריסטיים רצחניים; סטיב רוג'רס/קפטן אמריקה, שהקריב את גופו למען המולדת; ובאטמן/ברוס ויין, שמבקש לנקום באנרכיסטים נוסח הג'וקר שמגיעים למוטט את החברה מבפנים - היו הגיבורים שאמריקה הזדקקה להם באותה התקופה. כפי שהחיילים נשלחו להגן על המולדת בחזית העיראקית, כך ספיידרמן ושלל חבריו נשלחו לחזית להגן על המורשת האמריקאית, וטיפסו לתהילה שכמותה עוד לא ראו. האם היקום הקולנועי של מארוול ושלל להיטי הז'אנר חייבים את הצלחתם לתודעה הציבורית החדשה שנוצרה? בהחלט, וספק אם אמריקה "רדומה" הרבה יותר הייתה מתעניינת עד כדי כך במעלילהן של דמויות קומיקס זוטרות שמעטים הכירו עד לפני רגע.
והיו אלו שביקשו למתוח ביקורת על האחדות העיוורת ששטפה את אמריקה: ספייק לי הניו-יורקרי יצא ב"השעה ה-25" להתבונן ב"תפוח הגדול" בחודשים שלאחר הפיגועים, וכיצד איבה בין התושבים וגזענות בעבעו יותר ויותר מתחת לפני השטח; סשה ברון כהן יצא לבחון בסרט הקאלט "בוראט" את "הכנסת האורחים" הנודעת של האמריקאים אם האדם שמולם מחזיק באמונה מוזרה ומגיע ממדינה עוינת; ואילו הדוקומנטריסט מעורר המחלוקת מייקל מור התנגח בנשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש ובתקשורת המיינסטרימית יומם וליל בסרטים כמו "פרנהייט 9/11", כדי לעורר את הציבור האמריקאי ל"תודעת העדר" שחשב שמופעלת עליו בכדי לתמוך במלחמה.
25 שנים לאחר מכן, והוליווד לא באמת החלימה מהפצע המדמם שהוא 11.9. עד כמה שאוהבים לטעון כי זו נגועה ב"תרבות הווק", רובה עדיין מחפשת אחר "הגיבור הגדול" להציג לציבור, שיוכל לסחוף את ההמונים אחריו לבתי הקולנוע ו"להגן" עליהם שם מכל צרה; סרטי גיבורי העל לא מתכננים לעזוב בקרוב ואפוסים גדולים - כדוגמת "חולית" - עדיין עוסקים ביחסים הרעועים בין המזרח למערב. סאבטקסט, שמעולם לא היה בהכרח מנת חלקה של הוליווד, הופך יותר ויותר נדיר; ואילו הנשיא הנוכחי דונלד טראמפ הוא זה שביסס את תדמיתו הציבורית לא פעם על "אמריקה הגדולה" של אותם בלוקבאסטרים משנות ה-2000 - זו שמעולם לא באמת התקיימה במציאות, אך שלה עדיין מעריצים רבים.
היכן תהיה ארה"ב בשנת ה-50 לפיגועים הרצחניים? אין לדעת, אך את השפעתם הלעיתים נסתרת על התרבות הפופולרית באמריקה ובעולם כולו נרגיש עוד שנים קדימה.
