גיבורים של כולנו: מדוע אנחנו כל כך אוהבים את "אקס-מן"?
חבורת הקומיקס הנודעת - שעוקבת אחר המוטנטים וולברין, ג'ין גריי, פרופסור אקס, מגנטו ועוד - איתנו כבר 63 שנים, וכנראה תמשיך עוד הרבה אחרי. אך מהו סוד הקסם של מותג גיבורי העל המצליח, איך הצליח להתחבר לכאן ועכשיו יותר מכל גיבורי קומיקס אחרים, ומה הוא לימד את הוליווד על עשיית בלוקבאסטרים? לרגל עליית עונתה השנייה של הסדרה "אקס-מן 97'" לדיסני+, חזרנו למקורות
על נושאים רבים כתב פול מקרטני שירים במהלך חייו - אהבה, מלחמה, זיכרונות ילדות, סמים ומין; אך רק שיר אחד מבין מאות או אלפי השירים שכתב החיפושית לשעבר לאורך השנים עסק בסדרת קומיקס: "Magneto and Titanium Man", מהאלבום של להקתו ווינגס מ-1975, "Venus and Mars". השיר, שעוסק בדמויות סדרת הקומיקס "אקס-מן" - מגנטו, איש הטיטניום ודינאמו הארגמן - הוא תולדה של מפגש מקרי בין מקרטני לאדם שהעריץ, אמן הקומיקס והמאייר האגדי ג'ק קירבי, שיצר יחד עם סטן לי את המותג הנודע ב-1963.
אך מדוע מכל דמויות הקומיקס האהובות שראה העולם לאורך השנים - סופרמן, באטמן, ספיידרמן וכן הלאה - בחר מקרטני, אחד מהאייקונים החשובים ביותר של המאה ה-20, לשיר דווקא על "אקס-מן"? אולי החיפושית לשעבר זיהה בגיבורי הקומיקס את אותם הדחפים שהניעו אותו ואת בני דורו - מרד בערכים שמרניים, הכלה וקבלה של האחר, שיוויון זכויות, חתירה אל עבר עתיד טוב יותר - אי שם בשנות ה-60. אולי זו הסיבה גם, מיני רבות, מדוע וולברין, פרופסור אקס, מגנטו, ג'ין גריי וחבריהם, זוכים למעמד אולטרה פופולרי גם יותר מ-60 שנים לאחר שראו לראשונה אור יום. ברקע עונתה השנייה של הסדרה המונפשת "אקס-מן 97'", שזמינה כעת לצפייה בדיסני+, ניסינו להבין את סוד כוחה הציבורי, פוליטי ותרבותי של חבורת ה"מוטנטים" בחלוף השנים.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
מי הם בכלל ה"אקס-מן"? מבין שלל הגיבורים נטולי הכוח העל-טבעי (באטמן) או אלו שהפכו למועצמים בעקבות תאונה גורלית (ספיידרמן, "ארבעת המופלאים"), אותם "מוטנטים" נולדו עם גן ה-X, המעניק להם יכולות על טבעיות, ומתפרץ לרוב בנעוריהם. אותה היכולת היא ברכה וגם קללה - או בעיקר קללה - עבור החבורה: ה"מוטנטים" סבלו לאורך ההיסטוריה מרדיפה פוליטית וחברתית, גזענות ואלימות שהופנתה כלפיהם; נחמה הם מוצאים לרוב זה בזה. "הם שנואים, מעוררים אימה, מתועבים על ידי האנושות בלי שום סיבה אחרת מלבד היותם 'מוטנטים', אמר לימים אחד מכותביה הוותיקים של הסדרה, כריס קלרמונט, "אז הנה לכם - סיפור על גזענות, קסנופוביה ודעה קדומה".
לא נדרשת ההבהרה הזו בשביל להבחין בתמה שאף פעם לא הסתירה את עצמה; למעשה, במשך שנים הייתה סדרת הקומיקס לאחד המותגים הכי בוטים פוליטית בז'אנר גיבורי העל, ובעולם הקומיקס האמריקאי ככלל. היכן שדמות כמו באטמן הדהדה את שאלת הוויג'ילנטיזם (לקיחת החוק לידיים) - תמה אוניברסלית - חוברות "אקס-מן" הדהדו כמעט באופן מוחלט את ההיסטוריה האמריקאית העכשוווית, המאבק לזכויות האזרח והמתחים הבין-גזעיים.
אך מלבד היותו סיפור אמריקאי במהותו, "אקס-מן" פנה לרעיון של 'החלש נגד החזק', ובחר להעניק ל'אנדרדוג' (זה שקיים בכל חברה - מיעוט או קבוצה מודרת זו או אחרת) סוף כל סוף את היכולת להשיב מלחמה. דווקא בז'אנר שנוטה להציב את גיבוריו כמעין "אלים חדשים", סטן לי וג'ק קירבי האנישו ככל האפשר את החבורה המופלאה שיצרו.
זה כמובן אינו מפתיע בהתחשב ברקע הנודע של השניים - יהודים מניו יורק. בנים למשפחות שקרוביהן נספו בשואה, יצירותיהם של לי וקירבי גדושות בהתמודדות עם אנטישמיות ועם האשמה שמלווה ניצולי טבח המוני - לא פעם דרך דמותו של מגנטו, ניצול שואה ומוטנט בעצמו, שמשמש כאויבם הנצחי של החבורה. כשמולו המנטור של המונטנטים, פרופסור אקס, שני הניצים (ולשעבר חברים) תמיד ייצגו צדדים שונים לאותה דילמה בקרב המיעוט, גישה מיליטנטית או גישת שלום וגישור. עבור לי וקירבי, השניים היו לדוד בן-גוריון ומנחם בגין, או מרטין לות'ר קינג ומלקולם אקס. כל עוד בעיות חברתיות יגררו אינספור הצעות לפתרון, וכל עוד הקיטוב בחברה מסוימת יעמיק, תמיד תישאר אותה חבורת גיבורי על רלוונטית.
וישנה כמובן הנוכחות הקולנועית והטלוויזיונית של אותה החבורה, שהפכו אותה למעין "האב המייסד" של 'שיגעון גיבורי העל' שתקף את הוליווד ב-26 השנים האחרונות. אחרי ההצלחה המסחררת של "אקס-מן: סדרת האנימציה" בשנות ה-90 (שמאחוריה עומדת סוללה ישראלית - מחיים סבן ואבי ארד כמפיקי התוכנית ונועם קניאל - פעם הילד ששר "גלי" - כמלחין שיר הנושא), התעורר הצורך בסרט לייב-אקשן באורך מלא. בריאן סינגר - דאז הבמאי מאחורי "החשוד המיידי", היום 'פרסונה נון גרטה' (בעקבות אישומים בהתעללות מינית) ותושב מזדמן בישראל - נבחר למשימה, וראה בה הזדמנות לאלגוריה על רדיפת להט"בים (כגבר גיי בעצמו).
אקשן קצבי וטון רציני מהרגיל לז'אנר אותו מעטים לקחו ברצינות הפכו את "אקס-מן" לפרנצ'ייז גיבורי העל המשמעותי הראשון של שנות ה-2000 (ואולי בכלל); הזניקו את יו ג'קמן (לעד וולברין) הצעיר והאנונימי לתהילת עולם; והתוו את הדרך לאינספור סרטי "ספיידרמן", "איירון מן", "ארבעת המופלאים" וכן הלאה. אותו הסרט גם לימד לראשונה אחד - המפיק קווין פייגי, מי שייצור לימים את פרויקט ה-MCU המצליח - איך לייצר סרט גיבורי על מא' ועד ת'.
אין פלא, אם כך, שהסרט הגדול הבא בפרויקט הענק של מארוול - "הנוקמים: עלייתו של ד"ר דום" - יחזיר שוב, בפעם-המי-יודע-כמה, את הקאסט המקורי של אותו סרט "אקס-מן" משנת 2000, כולל ותיקי הדור, שניהם קרבים לגיל 90 - פטריק סטיוארט (פרופסור אקס) ואיאן מקלן (מגנטו), רק כדי (כנראה) להיפרד מדמויותיהם פעם נוספת. אין מה לעשות - מה שמצאו לי וקירבי באותן הדמויות בשנות ה-60, ומה שמצאו פול מקרטני או יו ג'קמן שנים אחרי, עדיין נותר. ה"אקס-מן" מראים לנו את המציאות שמולנו, ולכן לעולם לא נוכל להתכחש אליהם.
