המועמד הגרמני לאוסקר, הופך את חדר המורים לזירה הכי מעניינת בבית הספר

בימים כתיקונם, בית הספר אמור להוות עוגן, מקום מסודר שאליו הולכים התלמידים לכמה שעות ביום, שמלמד אותם סדר, משמעת וחינוך. אבל בישראל 2024 - הכאוס שוררים במסדרונות, עם שביתות אינספור על רקע סכסכוך מתמשך בין ארגון המורים למשרד האוצר, בין רן ארז למועצת התלמידים; בבוקר נוסף של שביתה, אין רלוונטי מסרט שמדבר כולו על הנעשה בין כותלי בית הספר.

"חדר מורים", שהספיק לגרוף שבחים רבים בפסטיבל ברלין וכעת גם עומד לייצג את גרמניה באוסקר, הוא סרט מותח וחכם שמתנהל כולו בתוך המיקרוקוסמוס הבית-ספרי ,ומצליח לספר סיפור עמוק ורב שכבתי על החברה שלנו, ובאופן נאמן למציאות - לא בטוח שלסיפור הזה יש סוף טוב.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אחרי שהוגש נגדו כתב אישום: שון "דידי" קומבס נעצר בניו יורק
• תביעה נגד מיילי סיירוס: הלהיט הגדול שלה מועתק משיר של ברונו מארס
• פרסי אופיר: תום נשר - הזוכה הגדולה; יהב וינר ז"ל זכה בסרט הקצר

הסרט מגולל את סיפורה של קרלה (לאוני בנש), מורה למתמטיקה וספורט בבית ספר תיכון. קרלה היא מורה מסורה ואמפתית שתלמידיה הולכים אחריה, אלא שכאשר סדרת גניבות מתרחשת בבית הספר ואחד התלמידים שלה חשוד במעשה, קרלה מחליטה לחקור את העניין, ובניסיונה לעשות את הדבר הנכון היא הולכת ופורמת את האמון בינה לבין תלמידיה והקולגות שלה בחדר המורים, ונשאבת לתוך מערבולת מוסרית מורכבת.

כאשר קרלה מחליטה להעמיד את המצלמה של הלפטופ שלה כדי לגלות את האמת, היא מגלה שהתיעוד הזה עתיד לעורר פרנויה בין המורים, התלמידים וההורים שלהם ולסבך אותה לאין שיעור, כשכולם סביבה נאבקים לנקות את שמם ומצפונם במלחמה שלהם על הנרטיב, שמעלה לא מעט נושאים רגישים סביב גזע, דת מעמד וזהות.

הבחירה של היוצרים יוהאנס דונקר ואילקר צ׳אטק לצלם את הסרט בלוקיישן אחד ברובו המוחץ, מייצרת תחושה קלסטרופובית שבהחלט תורמת למתח המתגבר לאורכו של הסרט, כמו כן ההדגשה של המבנה בעל הסדר המדוגם שכולו ארכיטקטורה ישרה, מסדרונות ארוכים, קווים תחומים של אולם הספורט, שולחנות וספריות מסודרות לעילא - הכול בדיסוננס לעומת הכאוס שנמצא מתחת לפני השטח כל הזמן, ומותיר לכל ג'סטה כמו זריקת כיסא או השלכת טופס של מבחן, הד של רעידת אדמה בתוך השקט האסוף הזה.

בנש ("הסרט הלבן","הכתר") היא שחקנית עולה, שעושה פה תפקיד נהדר, ומצליחה לייצר מעין אחדות הרמונית עם כל המרכיבים שסביבה - גם היא כולה שקט רועם, כעס וכאב עצורים שמאיימים להתפוצץ, אך תמיד במעטפת מרוסנת, שלמרות מעשיה הפזיזים - נדמה שהיא שקולה להפליא, קרה אך רגישה מאוד, לוחמנית ושברירית באותה נשימה וכשהיא נשברת - גם זה בשליטה. היא ללא ספק עושה את הסרט.

ראוי לציון גם הפסקול של מרווין מילר, שמלווה את תחושת המתח והטלטלה דרך כינורות צורמים וניואנסים מלודיים מדוייקים.

התסריט חכם ביותר, אכזרי ודחוס. לכל אורכו של הסרט יש בחינה של הרגישות והמתח סביב פרשת הגניבות - אם זה בהאשמת התלמיד בעל המוצא האתני ה"מתבקש", העיסוק סביב הפוליטקלי-קורקט, ההשלכות של ההאשמות על התלמידים, הבריונות של המורים עצמם תחת מעטפת של הצבעות דמוקרטיות וערכים חברתיים, והסולדריות שהולכת ומתפוררת. כל זה נעשה דרך אמצעים מגוונים, שלל דימויים שנשזרים בסצנות מעניינות, חריפות ומעוררות מחשבה.

הסרט מזכיר לא מעט את "אנטומיה של נפילה", סרטם המבריק של ז׳וסטין טרויה וארתור הררי, שגם הוא עוסק בפרימה המותחת של הפשע ובניסיון האכזרי למצוא את האמת בין כל הנרטיבים, וההבנה שהמציאות מורכבת מפסק דין או ראייה כלשהי; באותה נשימה, הוא גם מזכיר את "תמימות", סרטו החדש של הירוקאזו קורה-אדה, שגם אצלו הזירה המרכזית היא בית הספר, ובמרכז עלילתו פרשה שדרך הקילוף שלה אנחנו מבינים עד כמה המלחמה על הנרטיב יכולה להיות הרסנית.

עם זאת, שתי היצירות הנ"ל - אף על פי שגם הן מספרות את הסיפור הזה באופן חכם, מותח וקר - מצליחות להגיע גם אל הלב. במקרה של "חדר מורים", משהו נותר מעט מרוחק. כמעט אף אחת מהדמויות לא נגעה לכותבת שורות אלו, לבד הגיבורה - וגם מולה חוויתי איזושהי סקפטיות.

ייתכן וזוהי השפה אליה כיוונו דונקר וצ׳טאק, אך למרות כל המתח נותרתי עם חוויה בעיקר אינטלקטואלית - שגם לה יש חשיבות כמובן, שכן הסרט מרגיש רלוונטי מתמיד. למרות שהוא מציג מיקרוקוסמוס ובו אנשים מבוגרים שלא מצליחים לעמוד ברף המוסרי שהם מעמידים מול דור העתיד, קשה להסתכל עליו מבלי לחשוב על המקרו ועל ההתנהלות של גורמים ממשלתיים וסמכותיים.

תמונת הסיום של הסרט מצויינת, וחותמת איתו בסימבוליות ואירוניה שמשאירים את הצופה מבולבל או מהורהר במקרה הטוב. "חדר מורים" הוא סרט שישאיר אתכם על קצה הכיסא וילווה אתכם במחשבות לפחות עד היום שאחרי.