עוף מוזר אבל אייקון ענק: הדוקו על סינדי לאופר הוא פצצה נוסטלגית מרתקת

למרות שאין כאן ניתוח מעמיק מספיק, ואפילו שלא נשמעת ולו ביקורת אחת על הבחירות שעשתה בקריירה - "תן לקנרית לשיר", אשר יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב, חושף בפנינו את האמת מאחורי האישיות הצבעונית של לאופר, ומעביר מסר חשוב: אל תסתכלו בקנקן מלא הנצנצים, אלא בתוכן האמנותי שבו | ביקורת סרט

סינדי לאופר
סינדי לאופר | צילום: Bruce Ando

לרובנו בישראל, סינדי לאופר היא מילה נרדפת לשיער פרוע וצבעוני, איפור מוגזם בקטע אחר, ובעיקר - ללהיט האייטיז הנצחי "Girls just wanna have fun". אבל מאחורי התדמית הצבעונית והמוטרפת עומדת אישה חזקה, שהצליחה לקדם את עצמה מבחינה מקצועית בעבודה קשה, מלאה בזיעה, שירים, נצנצים וביקורים תכופים בזירת ההיאבקות של התאחדות ההיאבקות האמריקאית.

סרט הדוקו החדש אודות כוכבת הפופ האייקונית, "תן לקנרית לשיר", מנסה לשרטט במשך שעתיים את דמותה של לאופר בעזרת ריאיונות עם בני משפחתה וקולגות למקצוע, אך לאו דווקא זמרים וזמרות שפקדו את מצעדי הפזמונים של אותה התקופה. הסרט, נציין, יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב גליל-מעלות תרשיחא ה- 15 שנפתח היום (רביעי).

סינת'יה אן סטפני "סינדי" לאוֹפֶּר, או בקיצור סינדי לאופר (עם פ דגושה או לא, תלוי באיזו ארץ אתם) פרצה לתודעה הציבורית בשנת 1983 עם אלבומה בעל השם הכל כך הולם להופעתה החיצונית ולאופיה "She's so unusual". אבל ההצלחה הזו, כך עולה מן הסרט, לא הגיעה בן לילה. לאופר גיששה וטיפסה במעלה הסולם לצמרת הפופ במשך קרוב ל-15 שנה בעבודה קשה, תוך שהיא שמה קצוץ על מוסכמות חברתיות ומקדמת אג'נדות נשיות בואכה פמיניסטיות.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

וזהו הלב הפועם של "תן לקנרית לשיר". הוא מציב בפרונט, לא רק את סינדי לאופר הזמרת וכותבת השירים המוכשרת, אלא גם את סינדי לאופר כפעילה חברתית ומובילת דעה אמיתית בקרב קהילות רבות (היא מלכה של קהילת הלהט"ב), להיפך מסו קולד "משפיענים" ברשתות הטיקטוק והאינסטגרם. התמונה הגדולה והרחבה שעולה מהסרט היא של מהפכנית אמיתית, אם בתדמית ואם בצורה ובתוכן שאפיינו את כוכבי הפופ דאז.

השירים של לאופר הם נכס צאן ברזל בתרבות הפופ האמריקאית ובכלל, אפשר לכתוב פסקאות שלמות על צורת הלבוש והסטייל שלה, שהיוו את ההשראה לפרסונה המוחצנת של זמרת אחת בשם ליידי גאגא. יכול להיות שהקהל הישראלי סונוור בשנות השמונים ממדונה, אבל הסרט מאיר צדדים של סינדי לאופר שרובכם, יש להניח, לא מכירים. יש לה רזומה מקצועי מטורף והספק אדיר, תוך שהיא קוטפת פרסים רבים בדרך. ועוד לא דיברנו על קריירת המשחק שלה. לאופר היא עוף מוזר ונדיר, והסרט מקדש אותה ואת פועלה בהגשה נפלאה בעזרת פרסונות נוספות מהתעשייה, לא כולל קולגות בולטות למצעדי הפזמונים מהתקופה, להוציא את בוי ג'ורג' האגדי (וגם זמן המסך שלו מועט יחסית).

הדבר הבולט ביותר שעולה מ"תן לקנרית לשיר" הוא העובדה כי לאופר היא לא באמת אגוז קשה לפיצוח. לא נעשה ניסיון מאומץ מצד היוצרים לנתח את דמותה המורכבת. גם דברי ביקורת לא נשמעים כלפיה, אף לא מבן זוגה לשעבר שהיה גם מנהלה האישי. לאופר ניצבת בעצמה מול המצלמות ומספרת את הסיפור שלה as is. ואולי זו נקודת החולשה של הסרט, שכן אין כאן ניתוח מעמיק מספיק, בדומה לסרט תעודה מוקדם שראינו השנה על להקת "וואם!" בנטפליקס. הסרט אולי מלטף מדי את דמותה של לאופר ומצביע ברפרוף על החלטות פזיזות שלקחה במהלך הקריירה שלה.

בחלק האחרון, והפחות מושקע של הסרט, מתואר מסלול הצלחתה של לאופר כיוצרת מאחורי הקלעים. היא האישה הראשונה שזכתה בפרס הטוני על המוזיקה שכתבה למחזמר הקווירי המצליח Kinki Boots ועד היום משמשת כאחד הקולות הבולטים לקידום זכויות קהילת הלהט"ב בעולם. הסרט לא מתעכב על החלק הזה בחייה של לאופר, אך בסופו של דבר מדובר במוצר ראוי לצפייה, שמלמד שלעולם לא כדאי להסתכל בקנקן מלא הנצנצים והשיער המגולח, אלא בתוכן האמנותי הגדוש שניצק לתוכו. החיצוניות של לאופר, הקול הילדותי בו נהגה לדבר בראיונות, ההופעות השנויות במחלוקת בזירות ההיאבקות של שנות השמונים - כל אלה הסתירו קול בוגר, כן וייחודי שמתגלה במלוא עוצמתו בפצצה הנוסטלגית שממטיר עלינו "תן לקנרית לשיר". אז מי צריך את מדונה או אסתר או מה שמה?!