שני סרטי אימה הם המדוברים ביותר בעולם - אז למה הקהל התאהב לפתע בז'אנר?
צריך לגור במערה בשביל לא להיחשף באיזושהי מידה לשניים מהלהיטים החמים ביותר בעולם הקולנוע כיום - "באקרומס" ו"אובססיה". כשאלו - וכמה אחרים מהז'אנר - מנפצים קופות בארץ ובעולם ומותירים אבק למותגים גדולים כמו "מלחמת הכוכבים", נשאלת השאלה איך התאהב העולם עד כלות בסרטי האימה, למה דווקא עכשיו, והאם אי פעם נראה הצלחה כבירה לסרט מקורי מז'אנר אחר?
אם אתם סינפילים, חובבי קולנוע ממוצעים או פשוט אנשים שנמצאים אונליין באופן כרוני, לבטח נתקלתם בשבועות האחרונים בתמונתו של קיין פרסונס - במאי אמריקאי בן 20 בלבד, עם מראה תמים ותלתלים שופעים - בצירוף משפטים כמו "קיין פרסונס הוא הבמאי הצעיר ביותר ש...", או ממים בנושא, לדוגמת "קיין פרסונס הוא הבמאי הזקן הצעיר ביותר שהגיע ל..", וכן הלאה. אבל למה? מי הוא? שיטוט קצר נוסף ברשת יגלה לכם שיש סיבה ממשית מדוע אותו הבחור הצעיר - עד לפני רגע יוטיובר נודע - מככב בפיד שלכם.
סרט הביכורים שלו, "באקרומס" - אימה פסיכולוגית בכיכובם של המועמד לאוסקר צ'ואיטל אג'יופור ("12 שנים של עבדות", "דוקטור סטריינג'") והכוכבת העולה רנטה ריינסב (שהייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"ערך סנטימנטלי"), המבוסס על סדרת סרטונים מצליחה באותו השם שיצר הבמאי (שבתורה מבוססת על תיאוריה "מקריפה" וותיקה ברשת) - גרף במעט יותר משבועיים שחלפו מאז צאתו לא פחות מ-262 מיליון דולרים ברחבי העולם (אל מול תקציב של 10 מיליון דולרים "בלבד"), כשהוא הופך לסרטה המצליח ביותר של חברת ההפקה העצמאית המוערכת A24, ומציב את פרסונס כבמאי הצעיר ביותר אי פעם שצעד בראש טבלת שוברי הקופות האמריקאית. גם בארצנו הקטנטונת ומוכת הצרות, הסרט מכר כבר כ-60 אלף כרטיסים, ואף צפוי לחצות את רף 100 אלף הכרטיסים. אך הוא לא היחיד בפסגה: מול פרסונס הינוקא, עומד יוטיובר צעיר אחר - קארי בייקר שמו - ולו סרט אימה שצועד בצעדי ענק אל עבר "באקרומס", בארץ ובעולם.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
זהו "אובססיה", הפקה בשווי 750 אלף דולרים בלבד אודות מוכר צעיר וביישן (מייקל ג'ונסטון), שמבקש ממכשיר קסום שחברתו היפה לעבודה (אינדי נווארטי) תתאהב בו, עד שהדבר מוביל לתוצאות הרסניות. השמועה על המעשייה הטראגית עברה מפה לאוזן, וצופים ברחבי העולם אהבו אותה עד כדי כך, עד שהפכו אותה לסרט הנצפה ביותר של חברת "פוקוס פילם" אי פעם, ללהיט עצום המתקרב בצעדי ענק להכנסות עולמיות של 300 מיליון דולרים ולסרט ה-10 המצליח ביותר של השנה, וזאת על אף שרק כחצי ממנה עבר. נווארטי בת ה-25, עד לאחרונה אנונימית כמעט לחלוטין, הפכה ל"אשתו" של האינטרנט, כשעמודי מעריצים רבים וקמפיינים המריצים אותה למועמדות בטקס האוסקר הבא נפתחים מדי רגע, בעוד תוכניות האירוח והמגזינים הנחשבים בעולם רודפים אחריה לריאיון אקסלוסיבי.
מאחורי אלו "משתרכים" בשבועות האחרונים שני להיטי אימה יחסיים, אף הם מקוריים - "אמונה אפלה", בכיכובו של אדם סקוט ("ניתוק") ו"הנוסע", שהרוויח מאז צאתו לפני כשבועיים לא פחות מ-31 מיליון דולרים (אם כי לעומת שתי הדוגמאות הראשונות, הוא לא זכה לשבחי המבקרים). לפני אלו, הגיעו בחודשים האחרונים הצלחות כבירות אחרות, כדוגמת "הצילו" של סם ריימי (שגרף 94 מיליון דולרים אל מול תקציב של 40 מיליון בלבד) ו"צעקה 7" (חריג ברשימה, במובן שמדובר בפרנצ'ייז אהוב בן 30 שנה, ולא סרט מקורי), שגבר על ביקורות לא מחמיאות בעליל בכדי להפוך לסרט המצליח ביותר בסדרה אי פעם.
אזי, מה הפואנטה - או מה המשותף לכל אלו? לכולם במאים צעירים (פחות או יותר), חלקם כלל לא מעולמות הקולנוע (בייקר ופרסונס, כאמור, הם יוטיוברים מנוסים); כולם מקוריים, או בחלקם; כולם סרטי אימה פר אקסלנס וכולם "קוברים" בקופות מותגים קיימים שחזקים מהם על הנייר בכמה ובכמה מידות - כדוגמת "מלחמת הכוכבים: המנדלוריאן וגרוגו" ו"שליטי היקום" - מה שנראה כמעט לא אפשרי עד לפני כמה שנים. הדבר היחיד שמוריד אותם זמנית מהפסגה הוא עוד סרט אימה - הפעם פרודי, וזה השייך למותג ותיק, "מת לצעוק" - ונדמה שגם זה לזמן מוגבל. אז מדוע העולם צורך (או צורח) רק אימה, והאם הדרך היחידה של סרטים מקוריים היום להתבלט בעידן המותגים הוא להיכנס לז'אנר האהוב?
אולי ראוי קודם לכן לקחת בחשבון מספר דברים. ראשית, מעמדו של ז'אנר האימה בעשור וחצי האחרונים - שעבר מתדמית "בי-מוביז" זולה עם קהל נאמן וכתף קרה מתעשיית הקולנוע אל עבר מעצמה ביקורתית וכלכלית כאחד, שמושכת אליה את כל השמות הגדולים בתחום - ג'ורדן פיל (שזכה באוסקר על התסריט של "תברח"), ראיין קוגלר (ש"חוטאים" שלו זכה מוקדם יותר השנה ב-4 פרסי אוסקר), רוברט איגרס ("נוספרטו") ועוד - בכדי לבקר (מבחינה פוליטית, גזעית, חברתית, מגדרית ומה לא) את העולם בו אנחנו חיים באופן מדבר ואפקטיבי כאחד. בעולם פוסט הזכיות הגדולות באוסקר של סרטי האימה "חוטאים" (לאחר שהשיג 16 מועמדויות - המספר הגבוה ביותר לסרט אי פעם - ו-4 זכיות נוצצות, כולל לשחקן הטוב ביותר) ו"שעת הנעלמים" (שחקנית המשנה הטובה ביותר), המחשבה שסרט אימה קטן ופשוט כמו "באקרומס" או "אובססיה" ירשים את כל "האליטות המתנשאות" של הוליווד כבר כלל לא מופרכת לחלוטין.
בהתאם, חובביו הגדולים ביותר של הז'אנר בימינו הם אלו שגדלו לתוך תפיסתו המחודשת, ואלו שממלאים בין כה וכה את אולמות הקולנוע בהמוניהם - דור ה-Z. כן, אותו דור מושמץ שהופך דומיננטי יותר ויותר בעולמנו הוא גם זה שמציל את התעשייה המתקשה מקריסה טוטאלית, כשלא פחות מ-87% מצופי הקולנוע בארה"ב - לדוגמה - נולדו בין 1997 ל-2012, וצרכו לפחות סרט אחד ב-12 החודשים האחרונים (כך קבע בחודש שעבר סקר של חברת הכרטיסים "פנדאנגו").
נדמה שכשאלו ניגשים לסרטי האימה, הם נקיים מתפיסות העבר הממסגרות את הז'אנר כ"זול"; מוצאים בו קול משותף, כשיוצרי האימה הגדולים קרובים יותר ויותר לגילם (ו/ואו אליליהם מרחבי הרשת, כדוגמת פרסונס); גם בעידן האינטרנטי של קשב מידלדל, בני דור ה-Z לא מתקשים לעקוב אחר עלילת או מסרי סרט האימה - כשאלו שומרים לרוב על נוסחה קבועה (גם התוצרים המופשטים יותר בז'אנר יתייחסו לפחות בחלקם לקונבנציות שנקבעו אי שם בראשית ימי הקולנוע, עם "ג'אמפ סקר" ודמות אחת שתשרוד את מסעות ההרג); ומוצאים נחמה בנושאים קודרים ומבדרים - או מימוש רצונותיהם הכמוסים ביותר - בעולם אימתני וקודר גם ככה.
כך, ז'אנר שתמיד שיחק על יצר הנקם שמקונן בתוכנו (מי הוא פרדי קרוגר או ג'ייסון מ"יום שישי ה-13" - שרודפים אחרי נוער "חרמן" - אם לא מימוש הצד השמרני שבנו?), יהנה מתחייה גדולה עוד יותר כשפאשיזם, מיזוגניה וגזענות מאכלסים יותר ויותר את עולמנו. במילים אחרות, יש אלו שייראו את "אובססיה" לדוגמה כהזדמנות סוף כל סוף "לנקום" בגבריות הרעילה, שלא רואה את צרכי האישה שמולה, ויהיו אלו שייראו בכך אישוש לכך "שכל הנשים מטורפות", ובזאת יתחפרו יותר ויותר במיזוגניה. בין כה וכה, כולם יכולים למצוא קתרזיס בסרטי האימה המודרניים.
אבל אולי השמחה על הצלחתם המסחרית של סרטים מקוריים, שיכולים להתבטא באופן חופשי בהרבה מכפי שיכלו תחת מסגרת מותג קיים ואהוב, מלווה גם בחשש, או באנחה. האם סרטי אימה מקוריים הם הסרטים המקוריים היחידים שזוכים להצליח בימינו בקופות? האם אולפן או מפיק היה בכלל לוקח צ'אנס כעת על דרמה קומית כמו "הבוגר" - שניפצה קופות אי שם בשלהי שנות ה-60 וחוללה מהפכה תרבותית? האם במאי ענק כמו סטיבן ספילברג היה מקבל "אור ירוק" ליצור סרט מד"ב (ספק דרמת גירושים) כה מתבונן כמו "מפגשים מהסוג השלישי" בימינו? נדמה שרחוק מכך. אולי עד שפרסונס או בייקר יחליטו לעבור לדרמות פשע או קומדיות מרירות-מתוקות, ניאלץ להתנחם בעוד זרוע כרותה או מפלצת צורחת כאלו שמותירים את גחלת הקולנוע חיה.