איזה פחד! סרטי אימה נשכחים ששווה להכיר מחדש לרגל האלווין

"צעקה", "יום שישי ה-13", "הסיוט ברחוב אלם", "הרוע שבפנים", "יעד סופי", "הצלצול" - כל אלו שמות של מותגי אימה גדולים שממשיכים להפחיד אותנו ולהגדיר את האובססיה שלנו עם הזר והמאיים בקולנוע, גם עשרות שנים אחרי צאתם. אך מה עם אלו שהיממו את הקהל עם צאתם לאקרנים, ומאז נעלמו בתהומות הנשייה? לרגל ליל כל הקדושים (האלווין) שחל מחר (שישי), הנה 4 סרטי אימה נשכחים מכל הזמנים ששווה לשוב אליהם, דווקא עכשיו.

"עיניים ללא פנים" (1960)

הרבה לפני הלהיט של בילי איידול באותו השם, סרטו של ז'ורז' פראנז'ו הצרפתי היה לאחד מסרטי האימה מורטי העצבים ביותר של שנות ה-60 ובכלל, כשצונזר ברחבי העולם וגרם לאלו שצפו בו להתעלף. בסרט, המנתח המהולל ד"ר ז'נסייה (פייר בראסור, "ילדי גן העדן") הוא אביה של כריסטין, נערה שדווחה כנעדרת אחרי תאונת דרכים טראגית, אך בפועל מסתתרת מהעולם אחרי שפניה הושחתו לחלוטין.

אבל ז'נסייה משוכנע שהוא מסוגל לעזור לבתו ויוצא למצוא לה פנים חלופיות. לשם כך, הוא והעוזרת שלו לואיז (אלידה ואלי, "האדם השלישי") חוטפים נשים צעירות בכדי להסיר את פניהן. הניסיונות נכשלים, הקורבנות מתים, אך המנתח המסור לא מוותר.

כשבסיסו תחושת כאב, יותר מאימה או גועל (או כך לפחות תכנן הבמאי), פרנאז'ו החייה את הז'אנר בצורתו הצרפתית, שנעלם כלא היה באותן השנים, והניח את היסודות לז'אנר האימה הפסיכולוגית, כשהוא מותיר אחריו דורות של מעריצים - מג'ון קרפנטר ("האלווין") ועד פדרו אלמודובר (שיצר מחווה משלו לסרט, "העור שבו אני חי").

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• סמארה, הליצן או אולי חניבעל לקטר? אלו הדמויות הכי מפחידות בקולנוע

• באולם הזה, אמריקה הבינה שקולנוע הוא כוח. כעת, הוא איננו

• הכינו את הדרכון: זה היעד שבו תצולם העונה הבאה של "הלוטוס הלבן"

"המבט" (1973)

אחד מהסרטים הבולטים בקולנוע הבריטי של המאה ה-20, "המבט" מוצא את האימה האמיתית בהתמודדות עם אובדן או באיבוד האחיזה האיטי במציאות כשאדם אהוב כבר אינו בחיינו. עיבוד לסיפורה הקצר של דפנה דה מוריאה ("רבקה", "הציפורים"), סרטו של ניקולאס רוג ("האיש שנפל מכוכב אחר") מציב שניים מהכוכבים הגדולים של התקופה - דונלד סאת'רלנד וג'ולי כריסטי - בנעליהם של זוג נשוי, אדריכל מפורסם ואשתו האוהבת, ש"נמלטים" לוונציה בעקבות מותה הטראגי של בתם הקטנה.

כשהשניים פוגשים בקשישה "מתקשרת" שטוענת כי בתם מנסה ליצור עימם קשר מהעולם הבא, בני הזוג מתחילים להאמין בבלתי אפשרי, רק כדי להירדף על ידי תחושות טורדניות ועל-טבעיות, שהולכות ומתחזקות.

כבמאי שלא בחל באמצעים בכדי לטלטל ולזעזע את צופיו, סרטו של רוג זכור בימינו כיום בעיקר בשל סצנת המין הגרפית בין שני כוכביו - שנתפסה כה אמיתית, עד שבן זוגה של כריסטי באותם הימים, השחקן וורן בייטי, טס ללונדון ודרש שהסצנה תיחתך מהסרט. גרפי או לא, "המבט" הוא סרט אפקטיבי לא בגלל מה שהוא מראה - אלא דווקא בגלל מה שהוא מעלים.

"סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי" (1985)

את פרדי קרוגר אין צורך להציג -  אותו רוצח ילדים סדרתי שהפך לשד מהסיוטים הפך ברבות השנים לאחת מדמויות האימה המפורסמות ביותר בעולם, ובכלל. על סרטי ההמשך (שבעה במספר, לא כולל החידוש) הנשכחים לאותו הלהיט של ווס קרייבן ("צעקה") מ-1984 דווקא כן יש צורך לספר.

"סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי" מ-1985 לא היה ללהיט ביקורתי גדול בצאתו (כלכלי דווקא כן). הסיפור אודות ג'סי (מארק פאטון), נער מתבגר שעובר לביתה של גיבורת הסרט הקודם ומתחיל להירדף על ידי קרוגר בחלומותיו, לא מחדש מדי על המקור; מה שכן עשה "נקמתו של פרדי" הוא ליצור את מה שכונה לימים "סרט האימה הגאה ביותר אי פעם".

כשהוא מציג דמות של נער ששורד את הרוצח, ולא "Final Girl" (קלישאת הנערה "החסודה" ששורדת את מסע הרצח של הנבל) כנהוג במרבית סרטי האימה, לצד שלל רמיזות קוויריות די ברורות, בלשון המעטה (האימפוטנציה של ג'סי עם בת זוגו; חברו הטוב שמציע לו לישון עימו כדי להגן על עצמו; וטיול מקרי של הגיבור אל בר גאה, בו הוא פוגש את המאמן שלו) - "נקמתו של פרדי" הפך לימים לסרט קאלט שייצג את מה שלא יוצג עד אז בקולנוע המסחרי, והעניק לקהילה הגאה קלאסיקת אימה לשוב ולהתרפק עליה.

"רדופה" (2022)

בהשפעת תנועת ה"מי טו" ועליית המודעות לסטריאוטיפיים מגדריים, השנים האחרונות הראו עלייה בסרטי "אימה נשית". מה הכוונה? אלו שמשלבים לרוב בין חוקי הז'אנר לבעיות החברתיות והמגדריות איתן נאלצות להתמודד נשים בחברה פטריארכלית. במילים אחרות, בסרטי האימה האישה לא תהיה בהכרח זו שהרוצח צריך "להעניש", אלא זו שהופכת את הקערה על פיה ו"מענישה" בעצמה.

"רדופה" של אלכס גארלנד ("אקס מכינה", "הקרב על אמריקה") מ-2022 אינו בהכרח תוצר שדוגל בסאבטקסט, אבל קשה למצוא ייצוג מודרני כאוב יותר ממנו לפערים המגדריים שמושתתים בחברה. אחרי שספגה אובדן קשה וטראומטי, הארפר (המועמדת לאוסקר ג'סי באקלי, "הבת האפלה") מבקשת להתבודד בכפר בריטי קטן ופסטורלי. כשמחשבות חרטה ממשיכות לטרוד אותה, הארפר שמה לב למשהו מוזר בתושבי העיירה (שמגולמים ברובם על ידי רורי קיניר) הנחמדים, או הנחמדים מדי. האם זהו תהליך ממושך של ריפוי, או שקיעה לתוך סיוט בלתי נגמר?