שומר הראש והמתנקש: ראיין ריינולדס וסמואל ג'קסון לא יוצרים ידידות משכנעת

אתם כבר פחות או יותר יודעים מה קורה ב"שומר הראש והמתנקש". זה סרט ז'אנר במלוא מובן המילה, משום שהוא לא טורח להוסיף כלום לנוסחה שהתגבשה באלף סרטים אחרים, אותם הוא משכפל. זה "באדי מובי" על "זוג מוזר" עם אופי שונה שנאלץ לשתף פעולה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

דרמות בהישרדות: מי גרם לנתי לבכות?

למה לא כדאי לצפות בפרק של משחקי הכס שהודלף?

בחנו את עצמכם: איזה ג'יימס בונד אתם?

ראיין "דדפול" ריינולדס עוזב לרגע את תדמית החכמולוג הפרוע כדי להיות דווקא הצד השקול בזוגיות הזו. הוא מגלם את מייקל ברייס, סוכן CIA לשעבר שהפך לשומר ראש עצמאי עבור האלפיון העליון. תקרית שבה הוא נכשל בהגנה על חיי לקוח מכתימה את המוניטין המצוחצח שלו, ומאותו רגע הוא בהידרדרות בחייו המקצועיים והאישיים. אולם כשחברתו לשעבר (אלודי יאנג, אלקטרה בסדרות הטלוויזיה של מארוול), לה הוא נוטר טינה, מגלה שיש שתול בצמרת האינטרפול, אין לה ברירה אלא לפנות לגורם החיצוני הכי מוכשר שהיא מכירה. המשימה היא להבטיח את שלומו של רוצח שכיר בשם דריוס קינקייד (סמואל אל. ג'קסון) בדרכו למתן עדות בבית הדין הבינלאומי בהאג, שם מתנהל משפט נגד הנשיא האכזר של בלרוס (גרי אולדמן).

למה שקינקייד החשאי בכלל יתערב בפרשה הבינלאומית הזו? אה, זה משום שבתמורה לעדות תשוחרר אשתו (סלמה הייק) מהכלא. בעוד סצנה חסרת אמינות מתחילה עורכת דינו משא ומתן כדי להשיג עבורו עסקה משופרת, שתבטיח שגם הוא יזוכה, אבל לדריוס אין זמן לכל זה, כי אנחנו בסרט אקשן ולא בפרק של "חוק וסדר", אז הוא פשוט חותם באותו רגע. (בהמשך, כמה נוח, זה גם ייתן לתובע הוכחה שמניעיו טהורים, כשהסנגור של הנשיא המושחת יערער על אמינותו, בסצנת בית משפט מזורזת). בכלל, דריוס הוא טיפוס אימפולסיבי. זה משום שהוא, למרבה הקלישאה, צמח מהרחוב, בניגוד לברייס, ילד השמנת הלבנבן. לו יש שמחת חיים, ופה מלוכלך שמשלב בכל משפט שני "מאדרפאקר", קריצה לקללה המזוהה עם ג'קסון מאז ימי הארנק המפורסם ב"ספרות זולה". אבל, כמתחייב בז'אנר, דווקא הטיפוס נטול ההשכלה, בעל הרקורד הפלילי העשיר, והדי פסיכופטי, ישמש כקואוצ'ר לחברו החדש והלחוץ, ובכמה הערות אגביות בין קטטה עם שכירי חרב לריב עם מייקל יפתור את כל הקשיים המעיקים עליו.

ריינולדס וג'קסון הם כוכבים שמושכים את הסרט למעלה, אפילו כשהם לא ממש מתאמצים, ובכל זאת, הם ממש לא גיבסון וגלובר ב"נשק קטלני", או טאקר וצ'אן ב"שעת שיא". אין להם מספיק הזדמנויות לפתח ידידות משכנעת. לדוגמה, קטע שבו ג'קסון מתחיל לשיר במכונית, וריינולדס נסחף ומצטרף עם שיר משלו (בסולם גבוה מדי, בכוונה). זה רגע קצר מדי שלא מצליח לייצר, תרתי משמע, את ההרמוניה המבוקשת. חבל על הזמן בלהמשיך ולמנות פגמים בתסריט הלקוי של טום אוק'ונור. אבל אם צריך הוכחה למידת העצלנות וחוסר המאמץ שהושקע כאן, הצופים יבחינו שסצנה בה זוג מתאהב באמצע מהומה מדממת, כשבפסקול מושמע שיר מתקתק שלא מסונכרן עם האלימות על המסך, היא בדיחה שחוזרת לא פחות משלוש פעמים.

אולדמן, בתפקיד הרודן המושחת, הוא נבל גנרי מסרטי המלחמה הקרה, בשילוב רמיזות לולדימיר פוטין, ואיפור בסגנון עור הפנים של הנשיא האוקראיני לשעבר ויקטור יושצ'נקו, שהורעל בדיאוקסין. איך הפערים האידיאולוגים בין שני המנהיגים המזרח אירופאים משתלבים? זה פחות מעניין. כנראה מישהו זכר שהוא קרא פעם בעיתון משהו על מנהיג שהעור שלו הושחת בהרעלה, וזה נשמע לו כמו אלמנט שכדאי להוסיף לדמות, שאם אין בה יותר מדי מבפנים, אז לפחות שיהיה בה מבחוץ. בסדר, הייק לא קיבלה אפילו את זה. היא מתבזבזת כסטריאוטיפ של הלטינית הטמפרמנטית, ואם ננקה מהדיאלוגים שלה את כל הקללות בספרדית נישאר עם משהו כמו חמש או שש מילים בלבד, ולכי תבני עם זה דמות.

הבמאי פטריק יוז ("הבלתי נשכחים 3") מעניק לסצנות בחלקו הראשון של הסרט, המתרחש בלונדון, לוק חשוך וכעור. האם אין מה לראות בבירת בריטניה? כי רק עם ההגעה לאמסטרדם הוא מאפשר למצלמות לקלוט קצת שמש, צבע, ונופים. אז הסרט הרבה יותר נעים לעין, ובשילוב עם כמה מרדפים מוצלחים, בייחוד זה שבו דריוס שט בתעלה ומייקל דוהר על אופנוע על הגדה, מתקבלת תחושה של נסיעה באוטובוס תיירים שהלכו לו הברקסים.
אבל יידרש הרבה יותר מזה כדי לשמור על "שומר הראש והמתנקש" מהמבקרים.