"המפסטד שלי" הוא סרט מנומנם המיועד לקהל ותיק וסבלני

יש סרטים שמתהדרים בתואר "מבוסס על סיפור אמיתי" כהבטחה שהם הולכים לעורר בנו השראה בדוגמאות מציאותיות ומוכחות לסיפורי הצלחה או גבורה שעולים על כל דמיון. או לפחות לשחזר אירועים היסטוריים מופלאים שחשוב או מעניין לחזור אליהם. לעומת זאת יש סרטים, כמו "המפסטד שלי", שנשענים על מקרה זניח שקיבל כמה שערים במקומון של עיירה מנומנמת. לגיטימי, יש שיחושו שקל יותר להזדהות עם דמויות ועלילות מ"זמן הרצליה" מאשר עם אלה שמשתרעות על פני עמודים רבים במוספי סוף השבוע.

"המפסטד שלי" אמנם מתעקש להדגיש את הקשר שלו למציאות, אך תופר קומדיה רומנטית בדיונית לחלוטין בהתבסס על דמות שאמורה להזכיר את אחד הטיפוסים היותר צבעוניים בצפון לונדון, הארי האלווז, שכונה "הארי המתבודד". ב-1986 הוא פונה מדירתו, ולכן נדד אל שולי הפארק הגדול המפסטד הית' והקים לו חושה מאולתרת. הוא התגורר בה בדלות במשך עשרים שנה, התפרנס מעבודות מזדמנות אצל שכנים שגילו סימפטיה לתימהוני (בהם הבמאי טרי גיליאם), עד שהשלווה הופרה כשפרויקט פינוי בינוי חדש חייב לפנותו מהשטח. המתנחל הנחוש לא נבהל ופצח במאבק משפטי שנמשך שנתיים - ובסרט כמובן מקוצר לדיון וחצי בבית המשפט - עד שלבסוף (אם איכשהו עוד לא ניחשתם דלגו לפסקה הבאה) נפסקה לו בעלות על פיסת הנדל"ן באחד האזורים הכי לוהטים בבירה, כך שהפך להומלס מיליונר.

ב"המפסטד שלי" אין הארי, יש דונלד. מגלם אותו השחקן האירי הותיק ברנדן גליסון ("ברוז'" וסרטי הארי פוטר), שכלל אינו מזכיר בצורתו החיצונית את הטיפוס ההוא. בזקן הפרא בגווני שיבה-ג'ינג'ית שמעטר את פניו, בשפת גופו הכבדה והזועפת, ובנהמות שהוא יורה במבטא, הוא מזכיר ביגפוט שהגיח מבין העצים. הסרט מקמץ מדי במידע עליו. אך אתם אמורים להשתכנע שזה בדיוק מה שהאלמנה אמילי מחפשת, ולכן היא מתחילה להתקרב אליו.

אמילי אמנם משתייכת לחבורה הבורגנית של נשות השכונה, אך לא מרגישה חלק מהן. בכלל, היא בודדה. כל השנים הייתה תלויה בבעלה, ועם מותו נותרה חסרת אונים ומזומנים. הבן קופץ מדי פעם לעזור, אבל רוב הזמן היא יושבת בגפה תחת הגג הדולף וסופרת חרדות. זו לאו דווקא האמריקאיות של דיאן קיטון שהופכת אותה לחריגה בסביבה, אלא האופי האקסצנטרי שמגיע בילט אין בשחקנית עם הפרסונה הכה מזוהה, שאולי הולכת ומתבגרת מבחוץ אך מבפנים נדמה שנותרת בדיוק אותו דבר מאז הסבנטיז, וכיום היא סבתא מגנובה. אז הצופה אולי אמור להגיד לעצמו נו, קיטון והשיגעונות שלה, איתה אי אפשר לדעת, יכול בהחלט להיות שיום אחד היא תקום בבוקר ותחליט לוותר על רמת החיים הגבוהה שהתרגלה אליה לטובת האיש השמנמן שמתרחץ באגם מול החלון שלה.

הקומדיה הרומנטית מתפתחת, לאיטה, באופן הצפוי. יש מחזר נלהב שברור מהשנייה הראשונה שאין לו סיכוי. יש חבורת גבירות בריטיות שמעמידות פני חברות. אתם מכירים אותן, אלה שמתנדבות בוועד השכונה, שדוחפות את האף, ודואגות מה יגידו השכנים משום שהן בעצמן מבלות את רוב היום בריכולים וצקצוקים. מעניין כי לעומת הגבירות הבריטיות הטיפוסיות שמקדשות נימוסים והליכות (מהסוג שהקינקס שרו עליהן ב"וילג' גרין פרזרביישן סוסייטי"), ברוח הזמנים החבורה המהוגנת הזו דווקא פועלת כדי להחריב את הישן, לבנות חדש, ולרפד את הכיסים, שזה, מתברר, הערך העיקרי כיום אפילו בקרב איגודים שכונתיים של נשות חברה שמרניות באנגליה.

אמילי נתונה ללחצים על גבול הסחיטה שמפעילה הסביבה, ומתמודדת עם דילמות שדורשות ממנה לוותר על עקרונותיה בתמורה לסיוע באיזון ספרי החשבונות. אבל דרמה גדולה אין כאן, בטח לא כזו שמצליחה להחזיק את מאה דקות הסרט. גיל הדמויות, הקצב, סוג ההומור, כל אלה מבהירים כי "המפסטד שלי" מיועד לקהל ותיק. כשבאולמות האחרים מוצעים בתקופה הזו בעיקר סרטי ילדים או אקשן מרובה פיצוצים, מי שמעוניין בסרט רגוע יותר ייאלץ להתפשר על זה, וייהנה בעיקר מהמשחק המצוין של קיטון את גליסון. השאר יכולים לדפדף את ידיעת המקומון של המפסטד, ולעבור הלאה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

החגיגה המרגשת של און רפאלי וכוכבי הישרדות

רוצים לזכות בארוחת ערב עם כוכבי טיטאניק?

נטפליקס נוחתת בישראל: זה כל מה שאתם צריכים לדעת