שחור משחור: הסרט החדש על חייה של איימי וויינהאוס מדכא יותר מהחיים שלה 

ב-23 ביולי 2011 הלכה לעולמה הזמרת והיוצרת היהודייה איימי וויינהאוס, והותירה אחריה עשרות אלפי מעריצים שבורי לב בכל רחבי העולם. מותה הטראגי (בשל הרעלת אלכוהול) וכניסתה למועדון ה-27 הידוע לשמצה, השאיר עננה כבדה על דמותה האניגמטית. כל אחד מהקרובים לה ניסה להציג תמונה אחרת של וויינהאוס, ויחד עם התיעוד התקשורתי המאסיבי שקיבלה במהלך הקריירה שלה, והמוזיקה שלה שדיברה בעד עצמה - החלו להרכיב את הפסיפס הצבעוני שהשאירה, ולנסות להבין את נפשה המיוסרת.

וויינהאוס היא קול של דור, וכל ניסיון לצמצם את דמותה נחל כישלון. לצערנו, הסרט הביוגרפי החדש שגולל את סיפור חיה של הזמרת היה בדיוק כזה - דל, שטוח ולא מצליח לרגש. כשיצאנו מההקרנה שמעתי את אחת הצופות אומרת: "אם איימי הייתה רואה את הסרט הזה, היא הייתה מתביישת". אני לגמרי יכולה להבין למה היא התכוונה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• בתפקיד מריה הקדושה: השחקנית הישראלית תככב בסרט הוליוודי
• הפוליטיקה נותרה בחוץ? סיקור מתוך מסיבות קדם-האירוויזיון במדריד 
• איגוד השידור האירופי קרא להרגעת הרוחות באירוויזיון - וחטף: "זו אשמתכם"

בשנת 2015 עלה לאקרנים הסרט התיעודי "איימי" של הבמאי אסיף קפדיה, והצליח לסחוף את קהל הצופים שלו לתוך המערבולת שהרכיבה את חייה של וויינהאוס, עוד בתחילת דרכה המוזיקלית. הוא נגע ביחסים שלה עם בני משפחתה וחבריה, חשף הקלטות אישיות, ונתן לנו פיסות מדממות עד כאב מהזמרת שהצליחה להשאיר חותם בזמן כל כך קצר. להשוות בין הסרט ההוא לסרט החדש "BACK TO BLACK" בבימויה של סם טיילור-ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור") - זה כמו להשוות בין סלט קפרזה למרק ירקות. נכון, מדובר בשני סרטים על אותה הזמרת - אבל אין שום קשר ביניהם.

השחקנית הבריטית מריסה אבלה, המגלמת את דמותה של הזמרת, הרגישה כמו חלק לא מתאים לפאזל. היא הביאה איתה משהו לא מספיק בשל ואסוף למסך הגדול, ומאמץ היתר שלה הורגש. היו לה כמה הבלחות מעניינות, אבל רוב הזמן הרגשנו שהכישרון שלה לא הצליח לבוא לידי ביטוי באופן מלא, וחבל.

בכלל, המטרה של הסרט הייתה לתת לנו לחוות את נקודת המבט של וויינהאוס על חייה, אבל במקום זה קיבלנו סרט מאוד רדוד ומצומצם - מינימום אזכור של חברותיה של וויינהאוס, שהיו חלק בלתי נפרד מחייה; התמקדות יתר בדמותו של אביה (אדי מארסן), שמערכת היחסים שלהם הייתה הרבה יותר מורכבת ומלאה בקונפליקטים ממה שהוצגה בסרט הנוכחי; ומה גם - שמשום מה החליטו להעלים את דמותו של המפיק המוזיקלי מארק רונסון, ולא נתנו לצופים לקבל הצצה לתהליכים שעברה וויינהאוס בעת כתיבת היצירות שלה.

אנחנו לא קטנוניים, אבל להראות לנו אותה פעם אחת כותבת שיר בבית של אימא שלה עם גיטרה - זה לא מספיק. אם אתם רוצים לתת לנו משהו אמיתי תשקיעו קצת יותר במוזיקה ובדרך שעברה. נכון, הסמים והאלכוהול הם חלק ממנה, וגם הקעקועים (דאגתם להקדיש סצנה שלמה כמעט לכל קעקוע שעיטר את גופה, ועל כך קבלו שאפו) - אבל מה עם תהליכי היצירה? החזרות? העבודה מאחורי הקלעים?

בסרט על חייו של פרדי מרקיורי, למשל, הצליחו לתפוס כמה שיותר גם מהפן המוזיקלי, וגם לשים דגש על אישיותו הצבעונית והקשר עם בני המשפחה שלו. נכון, לא מדובר באיזו גאונות קולנועית יוצאת דופן, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהצעתם לצופים. במקרה דנן, ההחלטה הכי נוראית של יוצרי הסרט הייתה שלא להשתמש בשירה המקורית של ווינהאוס. הקול המופלא שלה פשוט נעלם, ונשאר רק החיקוי המתאמץ של אבלה. ההחלטה הזו מסיחה את דעתם של הצופים מהמשחק של השחקנית ומהאווירה בסרט בכלל.

חשוב להזכיר ש"BACK TO BLACK" יכול היה להיות סרט פנומנלי. וויינהאוס, מעצם היותה, סיפקה ליוצרים את כל מה שצריך בשביל לבנות תסריט מבריק מבחינה קולנועית, אבל הם העדיפו להתעסק בזוטות, והורגש שמנסים לעגל פינות.

מה שכן אהבנו זה את הליהוק של ג'ק אוקונל לתפקיד האהוב-ההרסני בלייק פילדר-סיביל. אוקונול הביא איתו אנרגיה אחרת, ונתן לצופים להרגיש חלקים מדמותו האפלה של הגבר שהצליח להכניס את הזמרת המפורסמת לסחרור אובססיבי, שיצר את אחד האלבומים היותר טובים במוזיקה, סיפק חומרים לצהובונים ברחבי בריטניה נוכח אורח החיים שלו ושל הזמרת, ובכלל הפך את הרס העולם שלה לתחביב.

בו זמנית, לא ברור איך החליטו היוצרים שההתנסות של וויינהאוס בסמים קשים תהיה כשהיא נמצאת לבדה ולא עם בן הזוג. בכנות, זה הרגיש כאילו מישהו שם למעלה ניסה לשנות את ההיסטוריה - והרי ידוע שלפילדר-סיביל יש מעורבות גדולה מאוד בניסיונות הראשונים של הזמרת עם החומרים שהובילו בסופו של דבר למותה בטרם עת.