הסרט על אשתו של אלביס פרסלי נטול שירים של "המלך", וזה רק מוסיף ליופיו
"פריסיליה" של סופיה קופולה עוקב אחר סיפור ההיכרות של פריסיליה ואלביס פרסלי, ואת חייהם המשותפים יחד אחרי החתונה: האלימות כלפיה, השליטה בה והבגידות מצידו. כמו ב"מסכנים שכאלה", גם כאן הגיבורה היא אישה שנאבקת לצאת לחופשי בתוך עולם פטריאכלי שכולא אותה - והתוצר הסופי פורט על נימי הנפש | ביקורת קולנוע
"פריסיליה" של סופיה קופולה הוא סרט עדין ויפה שמצליח לפרוט על מיתרי הנפש, בעודו מציג את הפרספקטיבה של פריסיליה פרסלי, אשתו של ה"מלך" אלביס פרסלי, ומאיר באור חדש ומורכב אותם ואת מערכת היחסים שלהם.
עוד בטרם ניגע בסרט, כמה מילים על קופולה, הבמאית המוכשרת עטורת הפרסים: לאורך הקריירה שלה היא הוכיחה שהיא יודעת היטב איך ללכוד את נקודת מבטן של דמויות שמציצות מבעד לכלוב הזהב שלהן, כמו שראינו כבר בסרטיה "חמש ילדות יפות", "מארי אנטואנט" ו"אבודים בטוקיו". כך בדיוק היא מיטיבה לעשות גם ב"פריסיליה", שבו היא מציגה בפנינו אישה שכביכול יש לה הכול, אישה שהגשימה את חלומה של כל נערה ואישה בתקופתה, ועם זאת היא חווה ריקנות, בדידות וכמיהה גדולה.
קופולה עיבדה את התסריט מספר הזיכרונות של פריסילה מ־1985 "אלביס ואני", והסרט הוא בעצם סוג של ממואר שמציג לנו פרגמנטים ממערכת היחסים של הזוג, דרך עיניה של פריסיליה.
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- אחרי הפרידה מארוסתו - אושר כהן מגיב: "אני ממוטט"
- בעקבות הצלחת הסרט הראשון: דיסני הכריזה על "מואנה 2"
- אחרי שחשפה את מחלתה - ולראשונה מזה 4 שנים: סלין חזרה לשיר
הסיפור מתחיל כאשר אלביס בן ה-24 מחזר אחרי פריסיליה בת ה-14. אלביס משרת בבסיס בגרמניה, אליו גם סופח אביה של פריסליה, וכך הם מכירים. השניים, מוכי געגוע הביתה, מוצאים מכנה משותף ועוגן אחד בשנייה ומתאהבים במהרה. כעבור מספר שנים, הוא מזמין אותה אליו לגרייסלנד ומבטיח להוריה שיטפל בה היטב וישלח אותה לבית ספר קתולי על מנת שתסיים לימודים.
אלביס מתייחס לפריסליה כמו בובה: הוא אחראי על החינוך שלה, על הקצבה הכספית, על מה שהיא לובשת ועל צבע שיערה. פריסיליה, מאוהבת עד כלות, מוצאת את עצמה מהר כלואה ביחסי התלות ההרסניים האלו. היא מבודדת מכל באחוזה שלו, ללא חברים או תחומי עניין, פרט לגור כלבים שהוא מעניק לה. כשהיא רוצה לעבוד הוא מכריז "זה או קריירה או אני", ודורש שהיא תהיה תמיד קשובה וזמינה לצרכיו.
האספקט המיני של היחסים שלהם גם מהווה מרכיב מעניין, כשפריסיליה מנסה ליזום איתו רבות מגע מיני, היא רוצה להרגיש כמו אישה נחשקת אך הוא מתעקש שהם יחכו אחרי החתונה. תסביך "מריה הזונה" מעורר פה מחשבה, בעוד אלביס בוגד בה עם כל כוכבת הוליוודית שהוא עובד איתה.
אלביס שולט בפריסליה, נוהג בה באלימות ודורש ממנה להתלוות למסעותיו הרוחניים כשהוא נאבד בספרי רוח ודת, ופריסיליה נותרת לגדל את בתם לבד כשהוא יוצא לסיורי הופעות ממושכים. "אנחנו מנהלים חיים נפרדים", היא אומרת לו לקראת סוף הסרט, אך התחושה לכל אורכו היא שפריסיליה גדלה בצלמו וחייתה תמיד בשולי עולמו.
קיילי ספייני בתפקיד פריסיליה עושה תפקיד נהדר (עליו גם זכתה בפרס בפסטיבל ונציה, ובצדק). היא משכנעת לגמרי בתור ילדה תמימה בת 14, ולאורך התבגרותה היא לובשת על עצמה שכבות נוספות של תחכום וחן. ההסתנוורות שלה ממנו והוויתור העצמי מעוררי הזדהות. קיילי מביאה עימה איכות של מים שקטים חודרים עמוק, אף פעם לא קורבנית. היא מציגה אישה שגדלה לתוך עולם גברי ומוסכמות חברתיות שונות לחלוטין, בהן התפקיד המרכזי של האישה היה להיות יפה ולשתוק. היא מבלה את ימיה באחוזה המפוארת, מורחת לק על רקע פרסומות לעקרות בית ושמה ריסים מלאכותיים לפני שכורעת ללדת, וכל זאת באופן מכמיר לב ומעורר אמפתיה.
אפשר לומר שאמפתיה זו מילה שמיטיבה לתאר כל ההתייחסות של קופולה לרומן העגום, המר-מתוק של השניים. "פריסיליה" הוא סיפור התבגרות אינטימי, מתובל במלנכוליות. פריסיליה עוברת דרך דימויים של נשיות רכה, חריסנית ורומנטית לנשיות בשלה. היא לומדת קראטה, יוצאת למסע לבד ומביטה בבבואתה במראה לבסוף באופן שלם, כישות עצמאית וחזקה, כאישה סקסית וכאם.
ג'ייקוב אלורדי, בתפקיד אלביס, מציג לנו אלביס נרקסיסט, אפל ומלא כריזמה אך גם מלא אהבה ותלות בפריסיליה. הוא מתאבל על אימו היקרה, וגם הוא מרגיש כבובה על חוט מול המנהל שלו ואביו. קשה לנתק את המחשבה שהוא נולד לאבא שוביניסט קשוח, למוסכמויות מעוותות הנוגעות ביחסי גברים נשים וכמובן את עצם העובדה שהיה לתופעה ממש, והתייחסו אליו כמו לאל. לצד המקום שרוצה להביא לו כאפה מצלצלת ולהגיד לפרסיליה "נוסי על נפשך", יש גם צד שמקווה שהקשר שלהם יבריא ויצמח.
סטייסי בטאט מפליאה פה בעיצוב תלבושות תקופתי יפהפה שמדייק לתאר דרכו את ההתפתחות של הדמויות, ובפרט את מסע ההתבגרות של הגיבורה. הפסקול כמעט חף מאלביס, שזו בחירה מעניינת לכשעצמה, שעוזרת למקם את פריסיליה במרכז הפרספקטיבה. יש פה בחירות אנכרוניסטיות ומודררניות שמסייעות להתחבר למיקום הרגשי של הגיבורה, ולהבדיל אותה מה"מלך" של המוזיקה.
לא יכולתי שלא להקביל בין הסרט הזה לבין "מסכנים שכאלה", שיצא לאחרונה לאקרנים. שני הסרטים מחזיקים תמות די דמות, ובמרכזן אישה שנאבקת לצאת לחופש, להשמיע קול ולחוות את הצמיחה המינית שלה בעולם פטריאכלי שכולא אותה. בשני המקרים הדמויות עומדות מול אנטיגונסיט שהוא גם סוג של אל עבורן ודמות אב ובמקביל גם סוהר. שתי היצירות האלו נוגעות בנושאים האלו באופן שונה לחלוטין וכל אחת מהן מוצלחת בדרכה.
קופולה, שבעצמה גדלה תחת צל גדול, ידעה כיצד להתחבר ממקומה לפריסיליה במלוא הרגישות, ועשתה פה עבודה עדינה, ורבת רבדים. אין פה חד משמעיות או אצבעות מאשימות על רעיונות של קורבן ואשם, אלא סיפור אהבה מורכב, עגום ושלם.