אחד הבמאים הגדולים בעולם חזר בסרט חדש – שכולו כאוס משגע ומשוגע כאחד
במין שיח פנימי שהוא מנהל עם עצמו, פדרו אלמודובר חושף ב"חג מולד מר" את התהליך הלא פשוט של כתיבת תסריט בדיוני שמושפע מכמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר – ולא תמיד בידיעתם. הסרט לא חושש להיות סרט מטא ששואל שאלות על מהות היצירה, אבל העובדה שהאוטר הספרדי שולט בכל פריים ופריים בו תוך שהוא מפרק לגורמים את תהליך הכתיבה של התסריט שהוא עצמו כתב, מוכיח שגם אם זהו לא אחד משיאיו הקולנועיים – אלמודובר עדיין לא חושש לצלול לתוך נפש האדם
לבמאים יש קטע עם מוזות. אחת לכמה זמן, במאי קולנוע ידוע "נתפס" על שחקן או שחקנית, מקבל ממנו/ממנה השראה, ויחד הם יוצרים שניים-שלושה סרטים משותפים, במעין שיתוף פעולה הדדי שמפרה את כל הצדדים. קוונטין טרנטינו כתב לאומה תורמן את "להרוג את ביל", וודי אלן צילם שלושה סרטים עם סקרלט ג'והנסון, יורגוס לנתימוס לא יכול לזוז בלי אמה סטון. גם לבמאי-תסריטאי הספרדי האגדי פדרו אלמודובר יש לא מעט מוזות שהוא שיתף איתן פעולה לאורך השנים – כמו פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס וטילדה סווינטון – אשר חוזרים לשחק בסרטיו אחת לכמה שנים, אבל מה קורה כשהמוזה, זו שבזכותה ובהשראתה הבמאי כותב את התסריט שהוא מתעתד לצלם, מסרבת לשתף פעולה עם התוצאה הסופית?
זה הגרעין שעומד בבסיסו של "חג מולד מר", שמהווה מעין שיח פנימי של האוטר הנודע עם עצמו, וחושף את התהליך הסיזיפי שעובר במוחו הקדחתן כשהוא כותב תסריט בדיוני בהשראת אנשים מחייו האמיתיים – אבל לא תמיד בידיעתם. הסרט מתפצל בין שני קווי עלילה: בראשון, במאי קולנוע מבוגר ועטור פרסים בשם ראול (לאונרדו סברגליה, שכיכב ב"כאב ותהילה" של אלמודובר) כותב תסריט חדש אחרי בצורת יצירתית ארוכת שנים בהשראת חייה האישיים של העוזרת שלו, מוניקה (איטנה סנצ'ז חיחון, שעבדה בעבר עם אלמודובר על סרטו "אימהות מקבילות"). בשני, אנחנו צוללים לתוך התסריט המתהווה של ראול ולגיבורה הבדיונית שלו, אלזה (ברברה לני, עוד שחקנית "אלמודוברית", ששיחקה ב"העור בו אני חי"), במאית סרטים לשעבר שעומלת על תסריט חדש בהשראת החיים של החברה הכי טובה שלה, פטריסיה (ויקטוריה לואנגו, שהפציעה בתפקיד קטן בסרטו הקודם של אלמודובר, "החדר הסמוך"), אחרי שפרשה מעולם הקולנוע לטובת בימוי פרסומות.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
מבולבלים? זה בסדר גמור. "חג מולד מר" הוא סרט מטא באקסטרים, פרי מוחו הקודח של (קחו אוויר) במאי שכתב סרט על במאי שכותב סרט על במאית שכותבת סרט. איכשהו, ורק בזכות ידו הבוטחת של אלמודובר ושליטתו המוחלטת בכל אמצעי המבע הקולנועיים, בליל תתי-הסרטים האלה מתגבשים לכדי סרט-על אחד שמצליח לתעתע בצופים תוך שהוא שואל שאלות על מהות היצירה שאנחנו צופים בה (תוך כדי שאנחנו צופים בה!). מי עוד יכול לעשות דבר כזה? אלמודובר, כדרכו, שולט בכל פריים בסרט, מרמת הצבע של הכורסה ועד הטקסטורה של הסוודר של השחקן שיושב עליה, ואי אפשר שלא להשתאות מהכאוס המשגע והמשוגע שהוא רוקח מול עינינו.
מי שטוענים שהסרט מבלבל ומבולבל כנראה צודקים, אבל בבואו לכתוב תסריט על במאי שכותב תסריט, זוכה האוסקר לא יכול להגיש סרט קוהרנטי שבסיסו שלד עלילתי גנרי. הוא מפרק את תהליך הכתיבה לגורמים ומספק הצצה חד-פעמית, מאלפת ומרתקת על איך קולנוען כותב תסריט לסרט חדש. אירועים שוליים שמוצגים כבדרך אגב בחייו של ראול הופכים לנקודות מפנה אקוטיות בתסריט הבדיוני שהוא כותב על אלזה, שמשלבת בעצמה אירועים שהתרחשו בחייה שלה לתוך התסריט שהיא כותבת על פטריסיה. אם ספרי הדרכה כמו "סיפור" של רוברט מקי מנסים לעשות סדר במלאכת כתיבת התסריט ולצקת לתוכה חוקים ומתודות, "חג מולד מר" מציג את מלאכת הכתיבה כמו שהיא נחווית במוחו של התסריטאי עוד לפני שהוא פוגש את המקלדת: אסוציאטיבית, סובייקטיבית, גולמית, נטולת קונטקסט וחסרת היגיון.
אבל אלמודובר לא מסתפק רק בהתבוננות פנימית, מורכבת ככל שתהיה, על מתודת הכתיבה שלו. הוא צולל עמוק יותר, למקומות שבהם האמנות הופכת מכלי לביטוי עצמי לשאלה פילוסופית של מוסר ואתיקה. האם מותר לו, לראול, להשאיל אלמנטים מחייה של מוניקה, העוזרת אישית שלו, ולשלב אותם בתוך תסריט שבבוא היום יהפוך לסרט מצליח? האם העובדה שהוא משנה את שם הגיבורה בתסריט מספיקה כדי ליצר חיץ בין הדמות הבדיונית ובין האישה האמיתית שעל חייה היא מבוססת? והאם תסריט שמשלב אלמנטים ביוגרפיים ראוי להיקרא "בדיוני"? השאלות האלו לא תקפות רק על ראול אלא גם על אלזה, שמתמודדות עם התלבטות דומה בבואה לכתוב תסריט שמבוסס במידה רבה על חייה של פטריסיה, החברה הכי טובה שלה, שמסרבת להיות מוזה בעל כורחה לבמאית במשבר כתיבה. ואם ראול ואלזה מתמודדים עם לבטים זהים, הרי שגם מי שכתב אותם, הלוא הוא אלמודובר בכבודו ובעצמו, מתמודד עם אותן שאלות בדיוק, וכמוהו גם כל תסריטאי באשר הוא. זאת בדיוק הגדולה של "חג מולד מר": אמנם הוא לא הוכתר כפסגת העשייה הקולנועית של אלמודובר, אבל הוא מציג שיעור מרתק בכתיבה מפי המאסטר בכבודו ובעצמו.
