הסרט הזה הוא הסרט המצליח ביותר אי פעם - אז למה אנחנו לא שומעים עליו מספיק?

מעטים המקרים ההיסטוריים שכולם זוכרים היכן היו כשהם התרחשו: רצח נשיא ארה"ב ג'ון פ. קנדי, רצח רה"מ לשעבר יצחק רבין, נפילת מגדלי התאומים - ויציאת "אווטאר" לאקרנים. לא, לא ה"אווטאר" עם החץ על הראש, אלא "אווטאר" עם היצורים הכחולים. כן, זה.

קל לנו לזלזל במרחק השנים ביציאה של *עוד* בלוקבאסטר ענקי, אבל חשוב לזכור ש"אווטאר" הוא לא סתם אפוס עצום. כשסרטו של הבמאי והחזון ג'יימס קמרון ("שליחות קטלנית", "טיטאניק" ועוד רבים וטובים אחרים) עלה לאקרנים בדצמבר 2009, אודות מציאות עתידנית בה חייל מסתנן למושבת חייזרים כחולים בשם פנדורה, העולם לא ראה עוד דבר בסדר גודל כזה. עם תקציב של 237 מיליון דולרים ושימוש נרחב בטכנולוגיה פופולרית דאז - הלא היא התלת-ממד - "אווטאר" העניק לצופיו חוויה קולנועית טוטאלית, והעביר אותם הרחק אל החלל החיצון.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• לא רק "מרי פופינס": תפקידיו הנשכחים של הכוכב האגדי בן ה-100

• הישג מטורף: סרט ישראלי ישתתף באחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם

• ברודווי זה כאן: ההצגה הזו היא יצירת מופת שחובה לצפות בה

במהרה, לא היה כמעט מישהו בסביבתכם שלא ראה את הסרט - פעם, פעמיים, שלוש ועוד, עד שהסרט גרף קרוב ל-3 מיליארד דולרים ברחבי העולם, בעודו מביס סרט "קטן" אחר של קמרון שיצא כעשור קודם לכן - "טיטאניק" - בכדי לזכות בתואר "הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים". אז איך לעזאזל אנחנו לא שומעים מספיק על "אווטאר"? איך הסרט הגדול ביותר אי פעם, כזה שאפילו זכה במספר אוסקרים, מרגיש ככזה שנמצא בשולי התרבות הפופולרית? לרגל עלייתו לאקרנים ביום רביעי הקרוב של הסרט השלישי בסדרה, "אווטאר: אש ואפר", ניסינו להבין מה עומד מאחורי הנוכחות הנפקדת של הפרנצ'ייז העצום.

אולי לפני הכול, ראוי להבין את הנקודה בזמן שבה הגיח "אווטאר" לעולם. שנות ה-2000 לא היו חפות מבלוקבאסטרים גדולים ומפרנצ'ייזים - מסרטי "ספיידרמן" של סם ריימי דרך "שודדי הקאריביים" ועד "האביר האפל" - אך אלו תמיד חיו בשלום יחסית לצד הצלחות מסחריות אחרות "צנועות" יותר, כמו קומדיות רומנטיות או דרמות אפיות. עד כמה שמותג זה או אחר משך את הקהל לקולנוע, היה זה הכוכב ההוליוודי שעדיין עמד בראש פירמידת המזון - מג'וני דפ לאנג'לינה ג'ולי, מבראד פיט לבן סטילר.

במובן הזה, "אווטאר" הביא בשורה אחרת לחלוטין: קונספט על פני כוכבים גדולים (שאלו את עצמכם כמה מוכרים כוכבי "טיטאניק" - לאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט - על פני כוכבי "אווטאר" - זואי סלדנה טרום ימי מארוול והאוסקר והשחקן העלום יחסית סם וורת'ינגטון); טכנולוגיה חדשנית ואימרסיבית - שהופכת את הסרט ל"אירוע קולנועי" על פני "עוד יציאה לקולנוע"; מותג מקורי ונוצץ עם אפשרות לשלל המשכים, מרצ'נדייז, מתקנים בפארקי שעשועים וכן הלאה וכן הלאה. ואכן, הוליווד של אחרי "אווטאר" כבר אינה אותה הוליווד - מותגי העל הרגו את כוכב הקולנוע, הפרנצ'ייזים שולטים ביד רמה בתעשייה, ואילו קומדיות ודרמות צנועות נעו אל עבר הסטרימינג.

אך אולי הטעות של "אווטאר" - או של ג'יימס קמרון בפרט - היא הניצול הלא מספק של הכללים החדשים שהוא המציא. במילים אחרות, "אווטאר" אינו מארוול. היכן שחברת הקומיקס הגיעה עם משנה סדורה הרבה יותר להקמת יקום קולנועי ומיתוגו הספציפי - מרצ'נדייז מכל עבר (בכל זאת, העומד דאז בראש החברה היה איש העסקים הישראלי אבי ארד, מעצב צעצועים בהכשרתו) ובניית מתח גובר בין כל סרט לסרט - נדמה כי קמרון הגיע לספר סיפור אותו הגה כבר ב-1994, שבמרכזו עיסוק בהשלכות האימפריאליזם ופגיעה במערכת האקולוגית, באמצעות כל האמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותו. לא בדיוק החומר ממנו בנויים צעצועים.

"ילדים לא משחקים בצעצועי 'אווטאר' בבית. מעטים יכולים להגיד לכם את שמות הדמויות מהסרט, או אפילו את שמות השחקנים (...) 'אווטאר' נותר הערת שוליים בהיסטוריה הקולנועית, מבלי להותיר את חתימתו על התרבות הפופולרית", כתב מבקר הקולנוע הוותיק סקוט מנדלסון במגזין "פורבס" כבר ב-2014, 5 שנים אחרי צאת סרטו של זוכה האוסקר. מנדלסון לא היה היחיד בתפיסה זו - כשחמשת ההמשכים הוכרזו לפני מספר שנים על ידי קמרון, רבים ברחבי הרשת ומחוצה לה חשו כי המומנטום כבר אבד (ספוילר: הוא לא, וסרט ההמשך מ-2022, "אווטאר: דרכם של המים", הרוויח בקופות לא פחות מ-2.343 מיליארד דולרים).

אז איך ניתן לסווג אנומליה מוזרה כמו "אווטאר"? האם הציבור מאס בחייזרים הכחולים? כשהמציאות מראה שוב ושוב שההפך הוא הנכון, סרטי "אווטאר" הם שריד להוליווד שהלכה ואיננה - בלוקבאסטרים גדולים ומפוארים, שמספקים את ההנאה והערך המוסך, ושולחים את הצופה שלהם הביתה שמח ומאושר, גם בסיכון האפשרות שישכח מהם לחלוטין. סרטיו של ג'יימס קמרון הם עדות לכך שסרטים הם חוויה סינגולרית, ולא עונה של מספר פרקים טלוויזיוניים על מסך גדול - ואולי דווקא עכשיו, כשקיום הקולנוע עצמו עומד בסימן שאלה, הם המענה לכך.