דווקא כשהוא עוסק בסוף העולם, הבמאי האגדי מחפש בסרטו החדש קצת אופטימיות
רידלי סקוט כבר עשה דבר או שניים לאורך הקריירה הארוכה והמרשימה שלו. ב"כוכבי הכלב", בניגוד לעבר, הוא בוחר שלא להתרכז בקץ האנושות – אז כנראה שהוא מבין מה עומד מאחורי ההחלטה הזו. בגיל 88, אחד ממורי הדרך של הדיסטופיה הקולנועית נמצא כבר במקום אחר בחייו, ובשילוב של קאסט הוליוודי נוצץ, סיפור שמעניין יותר מסך חלקיו והידיים המיומנות של הבמאי, נוצר פה סרט שהוא ממש אנטיתזה לסקוט של פעם
דבר ראשון וחשוב מכל, לא משנה מה דמיינתם שיהיה "כוכבי הכלב", סרטו החדש של רידלי סקוט – זה מה שהוא לא. וזה פרט חשוב, כי התחושה הזאת מלווה אותו לכל אורכו. זה לא בדיוק סרט פוסט-אפוקליפטי, לא בדיוק מערבון, לא בדיוק סרט זומבים, לא בדיוק מותחן-אימה גרוטסקי, לא בדיוק סרט אקשן עתידני עתיר סצנות משוגעות וגם לא דרמה רומנטית. אבל זה גם קצת כן. ואין מי שאוהב יותר ממני יצירות שמערבבות ז'אנרים, אבל כשניגשים למלאכת השעטנז, צריך בכל זאת להחליט על כיוון כללי כלשהו – ופה אנחנו ניגשים באמת לעניין.
כשניגשים לסרט חדש של הבמאי האגדי ("להציל את מארק וואטני", "גלדיאטור", "בלאק הוק דאון"), בטח כשהוא חוזר לתחום המדע הבדיוני, אפשר כמעט לשמוע בראש את קולו של הקריין הדרמטי מהטריילר. בכל זאת, מדובר באיש שהביא לנו את "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", שעזר לעצב חלק גדול מהדימויים שאנחנו מזהים עד היום עם עתיד דיסטופי. גם התקציר והטריילרים של "כוכבי הכלב" מעניקים רושם של סרט אקשן עתידני בעולם פוסט אפוקליפטי. בפועל, סקוט בן ה-88 הולך הפעם למקום אחר לגמרי.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הסרט, המבוסס על ספרו של פיטר הלר מ-2012, מתרחש ב-2035, שנים אחרי שמגפת שפעת קטלנית (מישהו אמר קורונה?) חיסלה כמעט לחלוטין את אוכלוסיית העולם. הסרט עוקב אחר היג (המועמד לאוסקר ג'ייקוב אלורדי, "אופוריה", "פרנקנשטיין"), מכונאי וטייס שאיבד במגפה את אשתו ההרה, חי בשדה תעופה נטוש לצד כלבו ג'ספר; ובאנגלי (ג'וש ברולין, גם הוא הועמד לאוסקר בעברו), איש צבא לשעבר שנראה כאילו התכונן לאפוקליפסה הרבה לפני שהיא הגיעה. היג ממשיך לטוס במטוס ססנה הישן שלו ולחפש אספקה, אבל בעיקר מחפש סימן לכך שיש בחוץ משהו מעבר להישרדות. החיפוש הזה מוביל אותו לסימה (מרגרט קוואלי, "יופי מסוכן", "עוזרת בית") ולאביה, המכונה פאפס (גאי פירס, "הברוליסט", "ממנטו"), ומשם הסרט מתחיל לנוע בין רומן, מערבון, דרמת אבל ואקשן.
למעט קטעי הלחימה והקרבות, שעשויים מצוין ומזכירים מדי פעם מי יושב בכס הבמאי, רוב הסרט משדר אווירה נינוחה ובודדה. אין הרבה מתח או אימה, אלא בעיקר דריכות שקטה וקצב שמזכיר מערבונים של פעם, ולאו דווקא בקטע טוב. כשהעלילה סוף-סוף מבצעת תפנית משמעותית, היא כמעט מיד ממהרת לפתור אותה ולחזור למסלול, כאילו הרגע שיכול היה לטרוף את הקלפים היה בסך הכול מסך בונוס.
גם הדמויות סובלות מהתחושה הזאת. למה חשוב להיג להזכיר שוב ושוב שהוא מכונאי? למה סימה מרגישה בעיקר כמו ריאקציה נשית רספונסיבית לדמותו? ברור שהיא אמורה לגלם את האפשרות לתקווה, אהבה והמשכיות, אבל היא מקבלת מעט מאוד מטען משל עצמה, ומתגמלת את היג כמעט על כל בחירה נכונה שהוא עושה. במקרה של פאפס, הבעיה מוכרת אפילו יותר: כמה פעמים כבר ראינו את האב קשה העורף, המגונן וזעוף הפנים שחי לבדו עם בתו? אם כבר ליהקתם מישהו כמו גאי פירס, איפה הטוויסט? איפה האדג'יות שאפשר היה להכניס לפורמט השחוק הזה?
באופן משעשע, לפרקים דווקא באנגלי הוא האדם שעושה הכי הרבה שכל. הוא לא נוטש את העמדה, לא סומך על אף אחד, והדבר היחיד שבאמת מפחיד אותו הוא הקהילה המנוניטית שהיג אוהב לבקר. הוא מתעקש לקרוא להם מורמונים רק כדי לעצבן אותו, ונחרד במיוחד מהילדים בעלי מערכת החיסון המוחלשת. בעולם שבו כמעט כולם מתו ממגפה, קשה לומר שהפרנויה שלו מופרכת לחלוטין.
וזה גם המקום שבו "כוכבי הכלב" הופך למעניין יותר מסך חלקיו. סקוט עצמו אמר לקראת יציאת הסרט שנמאס לו במידה מסוימת מסרטי סוף העולם ומזומבים, ושהאופטימיות הייתה מבחינתו מרכיב חיוני בסיפור. ואכן, מתחת לידיים המיומנות של סקוט, שלעתים מרגישות כאן מעט כבדות וחלודות במלאכת הרכבת הסרט, מסתתר סרט עמוק ונוגע ללב יותר ממה שהטריילר מבטיח.
"כוכבי הכלב" שואל: מה עדיף – עם או בלי? ביחד או לחוד? להיתקע באבל, או להסתכן ולהתקדם הלאה? זה הצד הרגשי והאנושי של הפוסט אפוקליפסה, וכמעט אנטיתזה של סקוט לעצמו של פעם. מי שהיה ממורי הדרך הגדולים של הדיסטופיה הקולנועית מגיע בגיל 88 לסוף העולם, ומגלה שדווקא עכשיו מעניין אותו להשאיר בו קצת מקום לאופטימיות.