"Don't Stop Me Now": למה יש כל כך הרבה סרטים ביוגרפים על מוזיקאים?

המוזיקאי האמריקאי-יהודי האייקוני בוב דילן, שלרוב נמנע מהתבטאויות פומביות, יצא אמש בציוץ בחשבון ה-X (טוויטר לשעבר) שלו: "יש סרט עליי שיוצא בקרוב. טימותי שאלמה מככב בתפקיד הראשי. טימי שחקן נהדר אז אני בטוח שהוא יהיה משכנע בתור אני, או אני הצעיר או איזשהו אני אחר". הסרט שעליו דילן מדבר בהודעה מסורבלת זו הוא "A Complete Unknown", הביוגרפיה הקולנועית של הבמאי ג'יימס מנגולד ("לוגאן", "פורד נגד פרארי") על שנותיו הראשונות של מוזיקאי הפולק הנודע, שייצא בסוף החודש לאקרנים ברחבי העולם (תאריך היציאה בארץ עדיין אינו ידוע) וכבר הספיק לגרוף כמה תארים בעונת הפרסים הנוכחית, כשמומחי אוסקר צופים לשאלמה בן ה-28 לא רק מועמדות לפרס השחקן הראשי, אלא סיכוי ממשי לזכות בתואר הנכסף.

שאלמה ודילן מצטרפים לא רק לעוד שלוש ביוגרפיות מוזיקליות בעונת פרסים זו - "Piece By Piece", ביוגרפיית לגו (כן כן) על פארל וויליאמס; "Better Man", בו שימפנזה ממוחשבת (אני לא ממציא את זה) מגלמת את רובי וויליאמס ו"מריה", שמציב את אנג'לינה ג'ולי בנעליה של זמרת האופרה הנודעת מריה קאלאס - אלא גם לשש ביוגרפיות מוזיקליות שכבר יצאו השנה, וביניהן אלו על איימי ויינהאוס ("Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס"), בוב מארלי ("בוב מארלי: One Love") ולאונרד ברנשטיין ("מאסטרו").

כל אלו ועוד מצטרפים לשמות גדולים בעולם המוזיקה כמו "קווין" ("רפסודיה בוהמית"), אלטון ג'ון ("רוקטמן"), אלביס פרסלי ("אלביס"), אריתה פרנקלין ("ריספקט"), וויטני יוסטון (" ויטני – I Wanna Dance with Somebody") וטופאק שאקור ("טופאק: כול העיניים עליי"), ואל אלו יצטרפו בקרוב מייקל ג'קסון (אותו יגלם אחיינו ג'עפר), "הביטלס" (כשכל אחד מארבעת החברים יזכה לסרט משלו), בוי ג'ורג', מדונה וה-"בי ג'יז". אחרי ה-"ניים דרופינג" העוצמתי הזה, נותר לשאול - מה כה מושך אותנו - ואת הוליווד - לעבד את חייהם של כל מוזיקאי על הפלנטה למסך הגדול?

אולי התשובה הראשונה והברורה ביותר: כסף והצלחה. משנות ה-40 ועד היום, ביוגרפיות מוזיקליות נוטות להיות פופולריות, הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים. כך, במרוצת השנים זכו שלוש ביוגרפיות מוזיקליות בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ("זיגפילד הגדול" ב-1936, "צלילי המוזיקה" מ-1965 ו-"אמדאוס" מ-1984) ושחקנים רבים טובים זכו בפרס הגדול כשגילמו מוזיקאים גדולים מהחיים, וביניהם: מריון קוטיאר כאדית פיאף ב"החיים בורוד"; רמי מאלק כפרדי מרקורי ב-"רפסודיה בוהמית"; סיסי ספייסק כזמרת הקאנטרי לורטה לין ב-"בתו של כורה פחם" וג'יימי פוקס כריי צ'ארלס ב-"ריי" - וכל זאת כשקצרה היריעה מלציין את כל אלו שרק הועמדו בקטגוריה על גילום מוזיקאים.

אם גילום מוזיקאי מבטיח לשחקן/ית סיכוי גדול לפרס הנכסף ולאולפן שהפיק את הסרט תהילת עולם, אזי שביוגרפיה מוזיקלית מבטיחה גם הכנסות נאות ביותר בקופות. כך, בין היתר, "רוקטמן" הכניס בריצתו המקורית 96.4 מיליון דולר; "בוב מארלי: One Love" הכניס 180 מיליון דולר; "רפסודיה בוהמית" - 910 מיליון דולר; "אלביס" - 288.8 מיליון דולר ו-"צלילי המוזיקה", אחד הסרטים הרווחים ביותר בכל הזמנים, עשה בשעתו 286.2 מיליון דולר.

עוד סיבה נראית לעין ולא פחות חשובה היא המקום של מוזיקה ומוזיקאים בחיינו. אם חצי עולם מיהר אתמול איך יצא ה-Spotify Wrapped שלו, הרי שלא משנות השנים או ההתקדמויות הטכנולוגיות ומוזיקאים הם עדיין גיבורי תרבות עצומים, אייקונים שאליהם אנחנו נושאים עיניים - בין אם בבחירות הפוליטיות שלהם (הקמפיין של ביונסה וטיילור סוויפט לקמאלה האריס בבחירות האחרונות בארה"ב), חייהם הפרטיים (מהגירושים המתוקשרים של נינט טייב ועד הבגידה בכוכבת העולה סברינה קרפנטר) ורגעי השפל שלהם ("מועדון ה-27"). נדמה שחיי המוזיקאים באור הזרקורים כמו מלווים את עצמם לסיפור קולנועי גדול מהחיים, ולכן כל אותם סיפורי "עלייתו ונפילתו" מתרגמים לרוב כל כך טוב לקולנוע.

המעריץ הממוצע, גם אם האליל שלו מזמן אינו בחיים, יכול לקפוץ לבית הקולנוע הקרוב אליו, לראות שחקן מנסה להביא את גיבורו הגדול לחיים, לשיר איתו את מיטב להיטיו ולשוב הביתה בתחושה שהוא לקח חלק בשימור הזיכרון של יצירת המוזיקאי. "אנשים אובססיביים לפרסונת הכוכב", אמרה בריאיון למגזין "Elle" הפרופ' לחקר ולפסיכולוגיית המוזיקה ניקולה דיבן, "כשמעריץ רואה ביוגרפיה כזו, היא מציעה לו צורה אחרת של תקשורת עם האמן ונותנת עומק אחר ליצירה המוזיקלית שלו".

אותו עיסוק נרחב בשימור המורשת של מוזיקאי - בין אם הוא חי או לא - היא לא רק אחת הסיבות המרכזיות ליצירת ביוגרפיות על מוזיקאים, אלא לפעמים גם הסיבה לכשלונות בתחום. מתוך רצון להציג לקהל את הגרסה הכי "מושלמת" של המוזיקאי - או זו שנחקקה לציבור בראש - מייצגיו לא פעם זונחים את החלקים הפחות "נוצצים" בחייו לטובת סיפור יותר קולנועי ולפעמים יותר שמרני. כך, לדוגמה, הנטייה המינית של פרדי מרקורי מתגלה ב"אורח פלא" בתחנת דלק ב"רפסודיה בוהמית", ההאשמות כלפי מייקל ג'קסון בפדופיליה לא יופיעו בסרט הקרוב אודותיו והסרט אודות איימי ויינהאוס שיצא השנה נחל כשלון ביקורתי וכלכלי, לא מעט בשל הלבנת תפקידו של אביה של הזמרת - שהיה אחד ממפתחי הסרט - בהתמכרותה ונסיבות מותה.

המשחק עם האמת והפיקציה היא עוד סיבה למה אנחנו נמשכים ליצירות שכאלו, אבל גם מדוע מוזיקאים וקולנוענים. כך, יוצרים כמו טוד היינס יצרו סרטים שמטרתם היא בדיוק משחק זה, כדוגמת "אני לא שם" - ששמה בנעליו של דילן (שוב הוא) שישה שחקנים שונים, כולל אישה (קייט בלאנשט) - וסרט הקאלט "Superstar: The Karen Carpenter Story", שמציג את האנורקסיה הקשה של זמרת ומתופפת ה"קרפנרטרז", קארן קרפנטר, באמצעות בובות ברבי - עניין שגרר תביעה גדולה מצד משפחתה, שהוצגה באור שלילי במיוחד. במילים אחרות, הביוגרפיה המוזיקלית מושכת אותנו מכל עבר - אם דילן הוא כוכב הז'אנר כיום, לא ירחק היום שבו כולנו נוכל לצפות בחייהן של טיילור סוויפט או אפילו נועה קירל אצלנו על המסך הגדול.